בג"ץ 4744/99 סארי שיבלי נ. הועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי

זו.בערעורו טען, כי "בין המערער והשופט הנ"ל קיים סכסוך ממושך שהיה בכמה תיקים שנדונו בפניו.". בהקשר זה כינה את השופט בכינויים מכינויים שונים שהכינוי "שקרן כרוני" הוא מן המעודנים שבהם. לעניין זה הוסיף, כי התלונן נגד השופט וכי בנסיבות אלו קיים חשש למשוא פנים ולעוינות מצד בית המשפט כלפיו.

3.הערעור נשמע בפני לראשונה ביום 11.8.99. במועד זה ציין המערער, כי השופט שאת פסילתו הוא מבקש הגיש תלונה למשטרה כנגדו. נוכח טענה זו, ביקשתי כי העניין ייבדק והוריתי על קביעת מועד נוסף להמשך שמיעת הערעור. ביום 27.8.99 הודיעה המשיבה, כי לא נמצאה ברישומי המשטרה ראייה לכך שתלויה ועומדת כנגד המערער תלונה הנוגעת לשופט שדמי. המערער, מצידו, המציא לבית המשפט את החלטתו של השופט שדמי בת.א 1311/98, בה דחה השופט שדמי (ביום 5.7.99) בקשת פסלות נוספת שהגיש המבקש (ובה נקט אף לשון קשה מזו שנקט בערעור שבפני כלפי השופט שדמי). בסיפא להחלטה צויין "המזכירות תעביר העתק הבקשה לרמ"ח ת. טבריה על מנת שישקול האם מן הראוי לפתוח בחקירה בקשר לחשד לביצוע עבירה."

4.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. רוב טענותיו של המערער אינן ראויות כלל להישמע, מפאת גסותן. וגם לגופן אין בהן ממש, שכן, למעט העלאתם של דברי גידוף על הכתב, לא טרח המערער לפרט או לנמק את ההאשמות והטענות שהוא מטיח בבית המשפט בלשון כה גסה. טענתו היחידה הראויה להתייחסות (וגם זאת - חרף סגנונה) היא הטענה הנוגעת להחלטת בית המשפט (בתיק אחר) להעביר בקשת פסלות אחרת שהגיש המערער למשטרה.

5.אכן, הסיטואציה אליה קלע עצמו המערער היא חריגה. ברגיל, בית המשפט אינו מצוי בעימות עם מי מן הצדדים המופיעים בפניו. הוא מכריע במחלוקת שביניהם - אין הוא שותף לה. בית המשפט נדרש אמנם לא אחת להתנהגותם של הצדדים המופיעים בפניו ולהתנהגות באי כוחם. זכותו וחובתו לעשות כן. התייחסותו להתנהגויות מעין אלו יכול שתמצא ביטוי בהערות שיושמעו באולם המשפט (וראו: ע"א 2730/98 תנופה שירותי כח אדם נ' גיאורגיציאנו , לא פורסם), בהחלטות שיפוטיות, ובמקרים חריגים - גם בנקיטת סנקציות שיפוטיות (דוגמת השימוש בסמכות הנתונה לבית משפט לפי סעיף 72 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, וראו: ע"פ 568/88 שמואל שילון נ' מדינת ישראל , לא פורסם). שימוש זה בסמכויותיו של בית המשפט אינו פוסלו מלהמשיך ולדון - כל עוד אין הוא מעורר אפשרות ממשית לקיומו של משוא פנים של בית המשפט כלפי אותו צד (וראו: ע"פ 619/82 כדורי נ' מדינת ישראל , פ"ד לז (1) 52, 56, ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247).

6.משנדרש בית משפט זה לסיטואציה בה ביקש בעל דין את פסילתם של שופטים כנגדם התלונן, נפסק כי אין מקום להכיר בטענת פסלות מעין זו "שאם לא תאמר כן יוכל כל בעל דין לפסול שופטים מלדון בענייניו באמצעות הפרחת תלונות כנגדם" (ע"א 5714/97 משה מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל , לא פורסם, ראו גם ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל , לא פורסם). דומה כי ראוי כי רציונל זה יחול גם במקרה דוגמת המקרה שבפנינו ( וראו: ע"א 1670/98 מאיר מתתיהו נ' דורון לנגה , לא פורסם. השוו גם: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (3) 608, 633): שאם לא כן יוכל בעל דין בכלל, ונאשם בפרט, לפטור עצמו מעולו של שופט שבפניו אין הוא רוצה להתדיין, על ידי נקיטת פרובוקציה כזו או אחרת שתגרום לשופט להורות על נקיטת הליכים כנגדו (והשוו: בג"ץ 692/84 וגנר נ' נציבות בתי-הסוהר , פ"ד לט (1) 50, ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם נ' מדינת ישראל , פ"ד מט (5) 534, 549). ייתכנו, כמובן, מקרים בהם נוכח חומרת מעשיו של הצד המבקש פסלות או נוכח חומרת הפגיעה בשופט, לא יהיה מנוס מפסילת שופט, או אף מהעברת הדיון בכללו למחוז שיפוטי אחר (וראו: בש"פ 7301/98

מדינת ישראל נ' מאיר לוי , לא פורסם). אולם דברי העלבון והבלע של המערער, גסים ופסולים ככל שיהיו, אינם מצמיחים מניעות מעין זו. החלטת השופט (בתיק אחר) להעביר למשטרה דברי גידוף שהטיח בו המערער מעידה אמנם על כך שהשופט סבור, כי אפשר ודברים אלה עולים כדי עבירה, אך אין היא מעוררת, כשלעצמה, חשש ממשי באשר לאפשרות שבית המשפט גיבש משוא פנים המונע ממנו לדון בהליך (אחר) שהמערער הוא צד לו. לשון אחר: לא הוכח קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי ששבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')" (וראו: בג"ץ 2148/94 גלברט ושמלה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מח (3) 573, 605).

הערעור נדחה איפוא.