ע"א 4417/98 נוריאל ובניו הובלות בע"מ נ. רוני קפלן

1.ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. למלשטרייך-לטד) מיום 28.6.98, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב כדין בעניינה של המערערת.

2.מן החומר שהובא בפני עולה, כי משיב מס' 2 הגיש לבית משפט השלום בחיפה תובענה כנגד משיב מס' 1. ביסוד התובענה עומדת תביעה כספית לתשלום עבור "מיגונית" לרכב, שהתקין משיב מס' 2. משיב מס' 1 הגיש הודעת צד ג' כנגד המערערת. המערערת פנתה לבית המשפט בבקשה להקפיא ההליכים בתיק זה בשל קיומו של הליך מקביל בבית משפט השלום בנצרת, בין המערערת לבין משיב מס' 1. בית המשפט הורה, בהחלטתו מיום 7.7.97 להקפיא את הליכי צד ג' כנגד המערערת אם כי לא קבע כי יוקפאו כל ההליכים כנגד המערערת. לאחר החלטה זו צירף משיב מס' 2, בהסכמת משיב מס' 1, את המערערת כנתבעת בתיק.

3.ביום 1.6.98 ביקשה המערערת את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינה. לטענתה, במספר הזדמנויות הודיע בית המשפט, כי יינתן פסק דין כנגד הנתבעים [הם המערערת ומשיב מס' 1], "ביחד ולחוד", מבלי להיכנס לשאלת היחסים שבין המערערת לבין משיב מס' 1. טענת המערערת היתה, כי נוכח היות טענת ההגנה העיקרית שלה מבוססת על אחריותו של משיב מס' 1 כלפי משיב מס' 2 (להבדיל מאחריותה שלה), וזאת לאור היחסים שבין המערערת לבין משיב מס' 1, הרי שמשמעות דבריו של בית המשפט הינה כי בית המשפט גיבש דעה מוצקה באשר לטענת ההגנה העיקרית של המערערת. על כן, נטען, כי על השופט לפסול את עצמו מלישב בדין בעניינה של המערערת.

4.בהחלטתו מיום 28.6.98, דחה בית המשפט את הבקשה. בהנמקתו ציין, כי "בקשה זו אין עניינה משוא פנים או דעה משוחדת. הבקשה מתייחסת להליך קדם המשפט בו נעשה נסיון לפשרה בין הצדדים ובית המשפט חיווה דעתו כי פסק הדין שיינתן, ינתן במערכת היחסים שבין הנתבעים, ביחד ולחוד... עניין זה הוא עניין של החלטה משפטית. תרצה המבקשת [המערערת] תפנה לבית המשפט על מנת שיתן בעניין זה החלטה בכתב, מסודרת ומנומקת... בכל מקרה הבקשה לפסילת שופט נדחית שכן אין היא ממין העניין". על כך הוגש הערעור שבפני.

5.בפני טוענת המערערת את עיקר טענותיה בפני הערכאה הראשונה, ולפיהן ברי, כי בית המשפט גיבש דעה וקבע כבר בשלב זה כי לא ידון במערכת היחסים שבין המערערת לבין משיב מס' 1 ובכך למעשה, סתם את הגולל על הגנתה של המערערת תוך שהוא מקבל את התביעה כנגדה. בכגון דא, כך נטען, יש משום חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת השופט מלישב בדין.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערת, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אכן, מקובלת עלי מסקנתו של שופט בית המשפט קמא ולפיה המדובר במקרה זה בהחלטה דיונית גרידא ולא בחשש ממשי למשוא פנים, שיש בו כדי להצדיק את פסילת השופט מלישב בדין (ראו למשל: ע"א 2730/98 תנופה

שירותי כח אדם בע"מ נ' אורגניה (טרם פורסם); ע"א 2004/98 גינצבורג נ'

רשפון (טרם פורסם)). על כן, אם החליט בית המשפט שלא לדון בשאלת היחסים שבין המערערת לבין משיב מס' 1, הרי שאין בהחלטה זו כשלעצמה - ומבלי להביע כל טענה באשר לנכונותה לגופו של עניין נוכח שאר ההליכים הקיימים בין הצדדים - כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינה של המערערת. כך הדבר גם בייחוד נוכח העובדה, כי הבסיס לטענה בפני אינו החלטה וקביעת עמדה נחרצת בסוגיה זו אלא אמירות חלקיות שלא נומקו (כאמור בהחלטה לעניין הפסלות) וכאשר לא ברור, עם כמה יש בהן את שמחפשת המערערת למצוא בהן. מטעמים אלה, נחה דעתי, כי דין ערעור זה להידחות.

הערעור נדחה.