רע"ב 2200/09 האני זיתון נ. ועדת השחרורים שליד כלא מעשיהו

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטים ש '

דותן , ד' גנות ו ש' שוחט ), שבגדרו אושרה החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן – ועדת השחרורים , או הוועדה ) בעניינו של המבקש ונקבע כי אין לשחררו שחרור מוקדם ממאסר.

2.

המבקש מרצה כעת מאסר בן שבעה חודשים בגין הרשעתו בעבירת נהיגה בזמן פסילה וכן בעבירת נהיגה עם רישיון נהיגה שאיננו בר תוקף וללא ביטוח תקף. יוער, כי עונש זה הינו הפעלה של עונש מאסר על תנאי שהושת עליו בתאריך 15.2.2005 בגין הרשעתו בעבירה של גרם מוות ברשלנות. במסגרת הרשעה זו הוא נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של ארבע שנים . על אף פסילה זו נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכב פרטי בתאריך 18.11.2006 והוגש נגדו כתב אישום. המבקש הודה והורשע במיוחס לו ובתאריך 20.3.2008, לאחר קבלת תסקיר מבחן, הורה בית המשפט לתעבורה ברמלה על הפעלת עונש המאסר על תנאי שהושת על המבקש קודם לכן ודן את המבקש לשבעה חודשי מאסר בפועל, כמפורט לעיל.

3.

המבקש החל לרצות את עונשו בתאריך 26.10.2008. בתאריך 22.1.2009 התקיים דיון בעניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים. לפני הדיון הוגש לוועדה דו"ח עובד סוציאלי בעניינו של המבקש שבו נאמר כי המבקש "מתקשה לראות רצף בהתנהגותו העבריינית בכביש". כן נמסר מן הרשות לשיקום האסיר כי בשל מאסרו הקצר של המבקש לא נבדקה בניית תכנית פיקוח של הרשות עבור המבקש. בדיון הראשון שהתקיים בפני ועדת השחרורים בעניינו של המבקש ביקש ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לדחות את המשך הדיון לשם קבלת הבהרה לדו"ח העובד הסוציאלי הנ"ל ונקבע מועד לדיון המשך.

4.

לקראת דיון ההמשך התקבלה הבהרת העובד הסוציאלי ביחס לדו"ח שהוגש ובה נאמר כי המבקש אומר שעשה "טעות" ומביע צער על כך שלא כיבד את החוק. בהבהרה נאמר עוד כי "להתרשמותי האדם מבין (ככל הנראה צריך היה להיות מביע – ח"מ ) חרטה קונקרטית, אך מתקשה להגיע לתובנה מעמיקה של ההשלכות". בתאריך 29.1.2009 התקיים דיון ההמשך בעניינו של המבקש ולבסוף החליטה ועדת השחרורים שלא לשחרר את המבקש שחרור מוקדם.

הוועדה קבעה בהחלטתה כך:

"לאחר שמיעת טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים, כאשר רשמנו לפנינו כי העבירה הראשונה בגינה נשפט ל-6 חודשי מאסר בפועל שירוצו על ידי עבודות שירות וזאת בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות, כאשר נגזרו עליו על פי אותה עבירה מאסר על תנאי וכן פסילת רישיון ל-4 שנים והאסיר בניגוד לגזר הדין נהג ביודעין ללא רישיון, ובתקופת פסילה, ותקופת המאסר הנוכחית שנגזרה עליו היתה קצרה, 7 חודשים בלבד, אנו בדעה כי האסיר לא למד את הלקח ממאסרו הקודם ולא מעבירותיו הקודמות.

בנסיבות אלה, בקשת האסיר לשחרור מוקדם נדחית"

5.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי הנכבד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית המשפט הנכבד קמא קיים דיון בעתירת המבקש ובסופו החליט לדחות את העתירה. בפסק דינו, נשוא בקשת רשות ערעור זו, קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים שמצדיק את התערבותו. בית המשפט ציין בפסק דינו כי הוועדה דחתה את בקשת המבקש לשחרור מוקדם מן הטעם שהמבקש לא למד את לקחו, לא ממאסרו הקודם (שבוצע על דרך של עבודות שירות) ולא מעבירותיו הקודמות וכן בשים לב לנסיבות העבירה, נשוא מאסרו. כל אלה הובילו את הוועדה למסקנה כי אין לשחרר את המבקש שחרור מוקדם, ובהחלטה זו של ועדת השחרורים לא נפל פגם המצדיק התערבות של הערכאה המבקרת.

6.

על פסק דין זה מתבקשת כעת רשות ערעור.

לטענת המבקש, לא היה מקום שוועדת השחרורים תיזקק לנסיבות ביצוע העבירה לשם קביעה האם הוא למד את לקחו, אם לאו. המבקש מדגיש בבקשתו כי נסיבות ביצוע העבירה הקודמת (גרם מוות ברשלנות) אינן כוללות כלל נהיגה בפועל, אלא הידרדרות של רכב אותו ביקש להזיז לאחור בדחיפה – עד שפגע, בטעות טראגית, בקטינה קרובת משפחה, שנהרגה מעצמת הפגיעה. לגבי פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, טוען המבקש כי היה על בית המשפט המחוזי הנכבד להתערב בהחלטת ועדת השחרורים, ששקלה במקרה זה, לשיטתו, שיקולים לא רלבנטיים (כגון: נסיבות ביצוע העבירה הקודמת וכיו"ב). עוד טוען המבקש כי הוועדה לא יכולה היתה להביא בחשבון את שאלת משך המאסר, במובן זה שהוועדה היא לא הגוף שקובע האם עונש מסוים הרתיע את המבקש, אם לאו. המבקש טוען עוד כי הוועדה בחנה את היחס בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על המבקש לבין תקופת המאסר שיישא המבקש בפועל, במידה וישוחרר שחרור מוקדם, ובכך היא שגתה.

7.

ביקשתי את תגובת המשיבים לבקשה ובתגובתם הם מסרו כי לשיטתם דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה. לגישת המשיבים, הבקשה איננה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, או נושא אחר שחשיבותו כללית ומצדיק מתן רשות ערעור (ראו: רע"ב 205/08 קייס נ' שב"ס (לא פורסם, 24.6.2008)). לגופו של עניין, טוענת המדינה כי בהחלטת ועדת השחרורים לא נפל פגם שהצדיק את התערבות ערכאת הערעור בה ועל כן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד – בדין יסודו ואינו מצדיק מתן רשות ערעור במקרה זה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבים לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות .

9.

כידוע, רשות ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי בעתירת אסיר ניתנת רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם, 11.3.2009)). הבקשה שלפני איננה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות, או נושא אחר שחשיבותו כללית וכל כולה בעניינו הפרטני של המבקש.

10.

למעלה מן הצורך אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. סעיף 3 ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן – חוק שחרור על תנאי ) קובע כי ועדת השחרורים רשאית לשחרר אסיר הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת מאסרו, אם שוכנעה שהאסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי מונה (באופן לא ממצה) את הנתונים שעל הוועדה להביא בחשבון בעת בחינת בקשת אסיר לשחרור מוקדם. מדובר, בין היתר, בעבירה שבגינה נושא האסיר עונש מאסר (לרבות: נסיבות ביצועה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, ותקופת המאסר שגזר עלו בית המשפט); הרשעותיו הקודמות של האסיר, מספרן, תכיפותן, סוגי העבירות שבהן הורשע, חומרתן ונסיבות ביצוען; התנהגותו של האסיר בבית הסוהר וכן חוות דעת על האסיר שנתן שירות בתי הסוהר. סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי מאפשר לוועדה לשקול במקרים מסוימים, בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות, שבהם סבורה הוועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, גם את סוגיית היחס הבלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר, לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר שחרור מוקדם.

11.

מעיון בהחלטת הוועדה ובפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא עולה כי ועדת השחרורים בחנה את עניינו של המבקש בהתאם לסמכויותיה שבחוק שחרור על תנאי ושקלה את השיקולים שאמורים להנחות אותה על פי סעיף 9 לחוק האמור. בדין בחנה הוועדה את הרשעותיו הקודמות של המבקש ואת העונשים הקודמים שהוטלו עליו, שכן הדבר מצוין בפירוש בלשון סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי. כל השיקולים שנשקלו על ידי הוועדה היו איפוא בהתאם לחוק שחרור על-תנאי, וגם בדרך שבו בוצע האיזון בין השיקולים השונים– לא נפל פגם בהחלטתה. על כן, בדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי אין מקום להתערבותו במקרה זה ודחה את עתירת האסיר שהגיש המבקש.

12.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית.