רע"ב/רעב"ס 256-24 רע"ב/רעב"ס 256-24

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד (כב' השופט דרור ארד-אילון) בעת"א 12144-10-23 מיום 27.12.2023, במסגרתו נדחתה עתירתו של המבקש להשתלב באגף השיקומי בבית הסוהר בו הוא מרצה את עונשו, ובמסגרת תעסוקתית.

1.המבקש הוא אסיר המרצה, החל מיום 24.11.2020, עונש מאסר בפועל לתקופה של 3 שנים וכ-8 חודשים, בגין הרשעתו בביצוע עבירה של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ראו ת"פ 653-12-20 מדינת ישראל נ' דגמש) וביטול שחרור על תנאי עקב הפרת תנאי שחרורו ממאסר קודם (ראו וש"ר 11091-06-20 דגמש (אסיר) נ' מדינת ישראל).

2.ביום 16.4.2023 שולב המבקש, לבקשתו, במסגרת תעסוקתית בבית הסוהר "עופר" (להלן: המסגרת התעסוקתית). ביום 28.9.2023, הוחלט להפסיק את עבודתו במסגרת התעסוקתית. על כך, ועל ההחלטה למנוע ממנו מעמד של "אסיר בשיקום", הגיש המבקש ביום 4.10.2023 עתירה לבית המשפט המחוזי בלוד (להלן: העתירה). על פי הנטען בעתירה, ההחלטות בענייננו התקבלו מבלי שניתנה לו זכות טיעון, ומבלי שסופק לו מענה מפורט ומבוסס ביחס לסיבות שהובילו אליהן, פרט לאמירה כללית מצד קצינת המודיעין בבית הסוהר לפיה הוא "עושה בעיות ב[מסגרת התעסוקתית]". לדברי המבקש, הנהלת בית הסוהר "מעשיהו" בו הוא ריצה את מאסרו באותה העת, ובפרט סגנית מפקד בית הסוהר, התנכלו לו, וזאת על רקע חוסר שביעות רצון מעתירה שהגיש, שעניינה הקלת תנאי חופשותיו לצורך ביצוע טיפולי שיניים באופן פרטי.

3.ביום 25.12.2023 הגיש המשיב 1, שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס), את תשובתו לעתירה (להלן: התשובה), בה נטען כי ההחלטה להפסיק את העסקת המבקש במסגרת התעסוקתית הינה סבירה, נוכח העובדה שקיים מידע מודיעיני שלילי בעניינו של המבקש, ובשים לב לכך שאין מדובר בזכות המוקנית לאסיר אלא בטובת הנאה הנתונה לשיקול דעתו של מפקד בית הסוהר. עוד הובהר, כי ביום 19.9.2023 החליטה ועדת השיקום שלא להמליץ על שילובו של המבקש באגף השיקום, לאור העובדה שאינו מצליח לשמור על יציבות והתנהגות חיובית (להלן: החלטת ועדת השיקום. ראו התייחסות מטעם ראש תחום טיפול ושיקום בבית הסוהר "מעשיהו" מיום 15.11.2023, אשר צורפה לתשובה (להלן: התייחסות ראש תחום טיפול ושיקום)).

4.בדיון שנערך בפני בית המשפט קמא, ביום 27.12.2023, חזר העותר על טענותיו בעתירה. באי-כוח המשיבים הציגו בפני המותב את החומר המודיעיני בעניינו של המבקש, והבהירו כי "[המבקש] היה משולב בתעסוקה אך לא בשיקום". עוד הודיעו, כי "ה[מבקש] אמור לעבור מחר לירושלים שם אמורים לשלבו בתעסוקה כאסיר עבודה" – הודעה אשר המבקש טען כי לא הכיר כלל.

5.בתום הדיון, ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את העתירה בקבעו כי אין ממש בטענותיו של המבקש בעניין ההתנכלות. הובהר, כי החלטת ועדת השיקום ניתנה על רקע מידע מודיעיני שעמד בפניה, ולא בעקבות אינטראקציה כזו או אחרת שניהל המבקש עם סגנית מפקד בית הסוהר. עוד נקבע, כי אף שהחומר המודיעיני אינו מלמד על סיכון גבוה בדמות חשש לאלימות או בעיה בטוהר המידות, החלטת ועדת השיקום אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני אשר מצדיק התערבות שיפוטית, וזאת בשים לב לכך שנוכח טיב המידע "אפשר שבחלוף זמן לא רב ניתן יהיה לשקול את העניין מחדש". אשר להעברתו של המבקש לבית המעצר בירושלים, צוין כי מדובר בסוגיה החורגת מעניינה של העתירה.

6.בבקשת רשות הערעור, חוזר המבקש על טענותיו בעתירה בדבר התנכלויות הנהלת בתי הסוהר כלפיו, ובפרט מצד סגנית מפקד בית הסוהר, על רקע בקשתו לצאת לטיפולי שיניים מחוץ לכותלי בית הסוהר – התנכלויות שלדבריו משפיעות על מצבו הנפשי. עוד טוען המבקש, כי יש להיעתר לבקשתו לשלבו באגף שיקומי ובמסגרת תעסוקתית, ומוסיף כי הועבר לבית המעצר בירושלים מבלי שנתן הסכמתו לכך.

7.דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירות אסירים, אלא במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית או שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של האסיר (ראו רע"ב 265/11 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (31.3.2011); רע"ב 7060/18 עבדיני נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 6 (21.10.2018) (להלן: עניין עבדיני); רע"ב 8147-23 שירות בתי הסוהר נ' מרם, פסקה 9 (18.12.2023)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי נמנית עם אותם מקרים חריגים, וזאת אף אם יוחלו לגביה העקרונות המקלים למתן רשות ערעור ב"גלגול שני" (ראו חוות דעתו של השופט (כתוארו דאז) אשר גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)). טענות המבקש עוסקות כולן בדלת אמותיו של המבקש, והבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. יתרה מכך, לא נפל כל פגם מבורר בהתנהלות שב"ס, הן ביחס לסוגיית השיקום, והן ביחס להעסקתו של המבקש. כך, האפשרות לשילובו של המבקש באגף השיקום נידונה בשני מועדים שונים על ידי ועדת השיקום של שב"ס, אשר המליצה לבסוף על אי-שילובו. כפי שהובהר בהליך קמא, גם החלטת שב"ס להפסיק את העסקתו של המבקש במסגרת התעסוקתית התבססה על חומר מודיעיני בענייננו, ולא התקבלה בחלל ריק. מדובר אפוא בהחלטות שחזקת תקינות מעשה הרשות מצדיקה להניח כי התקבלו על בסיס מקצועי, ולא משיקולים זרים; כך, בוודאי, בהינתן שהחלטות אלה נבחנו לגופן על ידי בית המשפט קמא אל מול החומר המודיעיני שהונח לפניו (ראו עניין עבדיני, פסקה 7). לסיום יוער, כי אשר לטענותיו של המבקש בדבר העברתו לבית המעצר בירושלים, כפי שהבהיר בית המשפט קמא, מדובר בעניין החורג מעניינה של העתירה, ומשכך גם מהבקשה שלפניי. במכלול האמור, אין הבקשה עומדת ברף הנדרש להתערבותה של ערכאה זו.

8.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.