פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
2612/06
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
סעיד חוסין סולימאני
נ ג ד
המשיב:
שרות בתי הסוהר
בקשת רשות ערעור על הכרעת הדין וגזר
הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 9.7.97
בת.פ. 62/96 שניתנו על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ וכבוד השופטים ג' גינת ומ' הס
החלטה
1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, אשר דחתה את עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים, על-פי סעיף 25 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "חוק שחרור ממאסר").
2.בשנת 1997 הורשע המבקש בעבירות של גרימת מוות ברשלנות (מספר מקרים), עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של כניסה שלא כדין לישראל, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, לאחר שהודה בהסעתו של מחבל מתאבד שביצע פיגוע בקניון דיזנגוף, בשנת 1996. בגין עבירה זו הושת על המבקש מאסר למשך 10 שנים (ע"פ 5114/97 סעיד סולימאני נ' מדינת ישראל, לא פורסם).
3.לאחר שריצה שני שלישים מתקופת המאסר – ולאור הסמכות שניתנה לה בסעיף 3 לחוק שחרור ממאסר – שחררה ועדת השחרורים את המבקש שחרור על תנאי. במהלכה של תקופת התנאי, נתפס המבקש כאשר הוא מסיע ברכבו תושב זר, וגונב – יחד עם אותו תושב – עמוד ברזל. בגין אירוע זה, הועמד המבקש לדין והורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של הסעה שלא כדין, העסקה שלא כדין, הדחה בחקירה, גניבה, והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. בעקבות הרשעה זו, הושתו על המבקש, בין היתר, 15 חודשי מאסר בפועל.
4.בעקבות הרשעה אחרונה זו, ולאור פנייתו של היועץ המשפטי לממשלה, הורתה ועדת השחרורים על הפקעת רישיונו של המבקש, וחייבה את המבקש לשאת בתקופת המאסר – ארבע שנים – שנותרה לו בגין הרשעתו הקודמת. עתירה שהגיש המבקש כנגד החלטה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט לעניינים מנהליים, שקבע בפסק-דינו כך:
"יותר מכל אדם אחר העותר עצמו היה צריך להיזהר כמו מאש מהסעת שוהים בלתי חוקיים והסעתם. הלא הוא זה שנדון ל-10 שנות מאסר בגין כך שהסיע שוהה בלתי חוקי במשאיתו ולא נתן את דעתו די הצורך לכך שמדובר במחבל מתאבד. מי שנכווה ברותחין, יזהר בפושרין, אך העותר לא נהג כך. במקום זאת הוא לא רק מעסיק את השוהה אצלו ומסיע אותו, אלא גם מוסיף חטא על פשע ומדיח אותו לעדות שקר ומטעה את השוטרים במתן פרטים כוזבים" (עמ' 3 לפסק-הדין).
5.עתה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור. להשקפתו, שגה בית-משפט קמא כאשר בחר לחייבו לשאת במלוא תקופת התנאי ולא הפחית ממנה. נטען, כי החלטה זו אינה לוקחת בחשבון את נסיבותיו האישיות, בהן גילו, מצבו הבריאותי, המשפחתי והכלכלי. כן נטען, כי העונש שהושת על המבקש בגין העבירות שביצע בתקופת השחרור הוא חמור ממילא, ונשיאה בתקופת התנאי במלואה מחמירה עמו עוד יותר.
6.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור בעתירות אסירים ניתנת במשורה, ומיועדת למקרים המעוררים שאלות משפטיות אשר השפעתם חורגת מגדר הצדדים המתדיינים (השוו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, לא פורסם; רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח(2) 326, 330). לא כזו היא הבקשה הנוכחית, המתמקדת בעניינו הפרטי של המבקש.
באשר לסמכותה של ועדת השחרור לבטל את תקופת השחרור של אסיר בשל ביצועה של עבירה נוספת, קובע סעיף 20 לחוק שחרור ממאסר כך:
ביטול שחרור בשל עבירה נוספת
(א) אסיר ששוחרר על-תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי.
(ב) ...
(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א), הועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להורות כי אסיר ששחרורו בוטל לפי הוראות סעיף קטן (א), ישוב לשאת מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם לא פחות ממחציתה; הורתה הועדה כאמור - תהיה תקופת המאסר שהאסיר לא נשא, לפי הוראת הועדה, תקופת תנאי, שתחל עם שחרורו של האסיר מתקופת המאסר שנשא ותצטבר לכל תקופת תנאי אחרת שלו.
(ד) ...
הכלל הוא, אפוא, כי ביצועה של עבירה נוספת במהלך תקופת השחרור מוביל לנשיאה במאסר שאורכו כתקופת התנאי, ויהיה זה אך ורק בנסיבות מיוחדות, שועדת השחרורים תהא רשאית לסטות מכלל זה, ולהורות על מאסר קצר מתקופה זו. בעניינו של המבקש לא התקיימו נסיבות מיוחדות. אדרבא, העבירה בה חטא במהלך תקופת התנאי, וזיקתה הרבה לעבירה הקודמת בה הורשע, מעידים על המבקש כמי שמעל באמון שניתן בו, והוכיח כי אינו נתון למוראו של החוק.
לבסוף, יש לדחות את הטענה לפיה נשיאתה של תקופת התנאי בדרך של מאסר בפועל, המצטבר לעונש שהוטל על המבקש בגין הרשעתו בעבירות שבוצעו במהלך תקופת השחרור, מהווה ענישה כפולה, או כזו המחמירה עימו יתר על המידה. שתי תקופות המאסר הוטלו על המבקש בגין שני אירועים שונים. תקופת מאסר אחת, מהווה, למעשה, חלק בלתי נפרד מהרשעתו המקורית, בעוד שהמאסר הנוכחי, הוטל עליו בגין אירוע נפרד, אותו ביצע במהלך השחרור (השוו בהקשר זה לע"פ 4517/04 אחמד מסרואה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). בהקשר זה, אפנה עוד, לסעיף 20(ד) לחוק שחרור ממאסר, הקובע מפורשות כי אסיר ששחרורו על תנאי בוטל בשל ביצועה של עבירה נוספת "ישא את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו על-תנאי לפני ובמצטבר לכל עונש אחר שהוטל עליו בשל העבירה הנוספת".
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ג באדר תשס"ו
(23.3.06).
ש ו פ ט