רע"ב 4144/19 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כבוד השופטות דנה מרשק מרום , זהבה בוסתן ו נאוה בכור ) בעת"א 21505-03-19 מיום 6.5.2019. בפסק הדין נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים (להלן גם: "הוועדה" ) להפקיע את שחרורו על תנאי ולקבוע שיישא מחצית מיתרת המאסר שהושת עליו.

1.

המבקש נשא עונש מאסר בן 12 שנה על עבירות שונות. בשנת 2010 החליטה הוועדה לשחרר אותו שחרור על תנאי ברישיון. במהלך תקופת התנאי ביצע המבקש עבירה, וביום 16.1.2017 הורשע עליה בקבלת דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף (לאחר שהציג רישיון נהיגה מזויף במשרד התחבורה בניסיון לזכות ברישיון חדש), ונידון ל-60 ימי מאסר בפועל (להלן: "גזר הדין הראשון" ). על יסוד הרשעה זו ביקשה המשיבה ביום 30.1.2017 להפקיע את רישיון המבקש (להלן: "בקשת ההפקעה" ), על פי סעיף 20 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק" ).

2.

המבקש ערער על גזר הדין הראשון. בית המשפט המחוזי ביטל אותו והשיב את התיק לדיון מחדש. בית משפט השלום שב והטיל על המבקש את אותו עונש מאסר (להלן: "גזר הדין השני" ). ערעור עליו לבית המשפט המחוזי ובקשת רשות לערער לבית משפט זה נדחו. לאחר מיצוי הליכים אלו, קיימה ועדת השחרורים ביום 17.1.2019 דיון בבקשת ההפקעה. בא כוח המבקש טען שהבקשה אינה תקפה: המשיבה נסמכה על בקשת ההפקעה המקורית, שהוגשה לאחר גזר הדין הראשון, אך משזה בוטל היה עליה להגיש בקשה חדשה. ביום 7.2.2019 הפקיעה הוועדה את רישיון המבקש, אך קיצרה מחצית מתקופת המאסר שהיה עליו לשאת בשל כך, תקופה שעמדה על יותר מ-4 שנים. בנוגע לתוקף הבקשה נקבע שהמשיבה ביקשה במועד לחדש את הבקשה המקורית ונסמכה על אותם נימוקים, ולכן די בכך כדי לקיים את דרישות החוק. אציין שהמבקש לא הופיע לשימוע לפני ועדת השחרורים. בדיון נוסף שהתקיים לאחר השימוע, ובו ביקש בא כוח המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה (להלן: "הדיון הנוסף" ), ציינה הוועדה כך: "האסיר המשוחרר ידע היטב כי עליו להתייצב לדיון וכן היה מודע לכך כי יש סיכוי סביר שהוועדה תחליט להפקיע את תקופת התנאי והוא ייאסר היום" . אף שהחלטת הוועדה הובאה לידיעת המבקש, הוא לא התייצב למאסר.

3.

המבקש עתר לבית המשפט קמא נגד החלטת הוועדה. הוא טען שתי טענות מרכזיות:

ראשית , בקשת ההפקעה נסמכה על גזר הדין הראשון, ומשזה בוטל אוינה בקשת ההפקעה; שנית , הפקעת רישיון המבקש תביא להטלת 4 שנות מאסר בפועל עליו, ועונש זה אינו מידתי לעבירה החדשה שבעקבותיה נתבקשה ההפקעה.

בית המשפט קמא דחה את העתירה על הסף ולגופו של עניין. אשר לעילת הסף, נקבע כי המבקש פעל בחוסר ניקיון כפיים: הוא השמיט מהעתירה את פרוטוקול הדיון הנוסף, פירט פירוט חלקי את עובדות המקרה ו לא התייצב לשימוע ולעונש המאסר שנקבע לו. לגופו של עניין, קיבל בית המשפט קמא את נימוקי הוועדה לעניין תוקף בקשת ההפקעה. לעניין ההפקעה עצמה נקבע שהוועדה הפעילה כנדרש את שיקול הדעת המצומצם שהעניק לה המחוקק בנוגע למפר את תנאי רישיונו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

המבקש מייצג את עצמו בבקשה זו. עיקר טענתו הוא כי הפקעת רישיונו יוצרת תוצאה שאינה מידתית בשל אורך תקופת המאסר שעליו לשאת. כמו כן נטען שבקשת ההפקעה לא הוגשה במועד.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף בלי שנדרשת תגובת המשיבה.

6.

הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסיר שמורה למקרים מיוחדים שמתעוררת בהם שאלה משפטית או סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של האסיר. כוח הלכה זו יפה במיוחד כשעסקינן בערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת ועדת שחרורים, ובתוך כך גם לעניין החלטה להפקיע רישיון שחרור (רע"ב 6463/18 זועבי נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר אשל , פסקה 7 (25.10.2018)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם המקרים המיוחדים המצדיקים לתת רשות ערעור.

7.

אשר לאורך הכולל של המאסר שעל המבקש לשאת, מדובר בשני מאסרים שונים: אחד (גזר הדין השני) על העבירה שעבר בתקופת התנאי, ושני (שהוועדה הטילה עליו) הוא חלק מהעונש על ההרשעה המקורית (רע"ב 2612/06 סולימאני נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 6 (23.3.2006)). לכן אין למדוד את מידת המאסר רק לפי העבירה החדשה (ראו גם רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' סוויסה , פ"ד נח(1) 880, 896 (2003) (" הפקעת רישיון איננה גזירת עונש ") (להלן: " עניין סוויסה ")). נוסף על כך, שיקול דעתה של ועדת השחרורים לפי סעיף 20 לחוק הוא מוגבל (עניין סוויסה , בעמ' 889–890). אם על פלוני הוטל עונש מאסר בפועל בגין עבירה חדשה, יש ככלל לחייב אותו לשאת מאסר באורך תקופת התנאי מהמאסר המקורי. שיקול דעת הוועדה במקרה כזה מתמצה לקיצור משך מאסר עד כדי מחציתו (סעיף 20(ג) לחוק). בענייננו הוועדה שקלה את הפער בין העונש שהושת על המבקש בגזר הדין השני (60 יום) ליתרת תקופת התנאי, שעמדה כזכור על יותר מ-4 שנים, ונתנה ביטוי לפער זה בהשתמשה בסמכות ההפחתה המרבית שהעניק לה המחוקק. יותר מכך היא לא יכלה לעשות לטובת המבקש. אשר למועד הגשת בקשת ההפקעה, המשיבה הגישה בקשה כדין ובמועד לאחר גזר הדין הראשון. בטרם חלפו שלושה חודשים מיום מתן גזר הדין השני – דהיינו במועד – היא הודיעה שבדעתה לעמוד על בקשת ההפקעה. נימוקי הבקשה נותרו כשהיו. המבקש ידע מהם וכן ידע כי עומדת נגדו בקשת הפקעה בשל גזר הדין השני. בנסיבות העניין די בכך כדי לעמוד בדרישות הדין.

על יסוד האמור לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.