רע"ב 3120/20עדיאל קורליאונה נ. שירות בתי הסוהר

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט אברהם יעקב ) בעת"א 37196-01-20 מיום 26.2.2020. במסגרת פסק הדין, נדחתה עתירת המבקש להורות לשירות בתי הסוהר (להלן: " שב"ס ") להימנע מהשמעת הודעה מוקלטת במהלך שיחות טלפון שהוא מקיים באמצעות מערכת הטלפוניה של בית הסוהר.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר (שביעי במספר) בן 22 חודשים, וזאת בגין הרשעתו בשורה של עבירות, ביניהן קבלת דבר במרמה, התחזות לאחר, הונאה בכרטיס חיוב ופגיעה בפרטיות (ת"פ (שלום נתניה) 6918-12-16 מדינת ישראל נ' קורליאונה (27.12.2017) ). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, אשר כלל לא פחות מ-12 אישומים, בשנת 2016, בעת שריצה המבקש עונש מאסר בבית סוהר "השרון" בגין עבירות של מרמה והונאה בכרטיסי חיוב, יצר קשר טלפוני עם אנשים שונים באמצעות מערכת הטלפוניה הציבורית של בית הסוהר, ותוך התחזות לאדם אחר גרם להם, או למצער ניסה לגרום להם, להעביר לידיו סכומי כסף משמעותיים.

2.

במהלך תקופת ריצוי עונשי המאסר שנגזרו על המבקש (הן הנוכחי והן קודמיו) ונוכח דפוס פעולתו האמור, נתנה נציבת שירות בתי הסוהר (להלן: " הנציבה ") מספר החלטות המונעות מן המבקש את השימוש במערכת הטלפוניה הציבורית בעת שהותו בבית הסוהר, וזאת למעט לצורך יצירת קשר עם עורכי דינו. יצוין כי החלטות אלו התקבלו לתקופה של חודש בכל פעם, וזאת על מנת לאפשר בחינה מחודשת של הצורך בהגבלה האמורה מעת לעת. בעקבות זאת, ביום 13.12.2016 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, התוקפת את החלטות הנציבה בטענה כי אלו אינן סבירות. ביום 14.5.2017 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין המקבל את העתירה (עת"א (מרכז) 25861-12-16 קורליאונה נ' שירות בתי הסוהר (14.5.2017)). במסגרת פסק הדין, קבע בית המשפט כי ההחלטה למנוע מהמבקש ליצור קשר טלפוני עם בני משפחתו, אשר הורשו לבקרו בבית הסוהר, היא חסרת בסיס ובלתי סבירה. זאת, מאחר שהן האישומים העומדים נגד המבקש והן המיידעים המודיעיניים הקיימים בעניינו אינם מצביעים על מעורבות של בני משפחתו של המבקש בביצוע העבירות, ולכן אין הצדקה למנוע ממנו לשוחח עמם בטלפון. משכך, התיר בית המשפט למבקש לבצע שיחות טלפוניות עם הוריו ואחיו, תוך שציין כי שב"ס מוסמך להאזין לשיחותיו, במידת הצורך.

3.

נוכח קביעות אלו, ביום 13.6.2017 הגישה המדינה בקשת רשות ערעור, אשר התקבלה בפסק דינו של בית משפט זה (רע"ב 4796/17 מדינת ישראל נ' קורליאונה (5.7.2017), השופטים יורם דנציגר , אורי שהם ו מני מזוז . להלן: " פסק הדין בערעור ")). במסגרת פסק הדין בערעור, נקבע כי " החלטת הנציבה להאריך את האיסור בכל פעם בחודש אחד הינה סבירה לטעמנו והיא נועדה לאפשר לשב"ס לקיים ביקורת עצמית תכופה יותר על ההצדקה בהותרת האיסור על כנו " (פסקה 5 לפסק הדין בערעור). כן צוין כי "[המבקש] הינו אכן 'שור מועד' בכל הכרוך בשימוש לרעה בטלפון. ועל כך מעידים עברו הפלילי, ובפרט העבירות החמורות שבביצוען הורשע, שנעשו באמצעות מכשיר טלפון מבין כותלי בית הכלא " (שם). משכך, הוחלט לקבל את ערעורה של המדינה ולהותיר בעינן את המגבלות שהוטלו על המבקש במסגרת החלטות הנציבה.

4.

מאז הגיש המבקש מספר רב של עתירות באותו עניין, אשר רובן ככולן נדחו (ראו, למשל: עת"א (מחוזי ב"ש) 10727-02-18; עת"א (מחוזי נצרת) 56577-06-18; עת"א (מחוזי נצרת) 14082-07-18; עת"א (מחוזי נצרת) 16252-08-18; עת"א (מחוזי נצרת) 57197-08-18; עת"א (מחוזי נצרת) 59151-08-18; עת"א (מחוזי מרכז) 18610-08-19). עוד יצוין כי מאז ניתן פסק הדין בערעור ועד היום, הקל שב"ס מפעם לפעם במגבלות החלות על המבקש ביחס ליצירת קשרים טלפוניים, וכעולה מתגובת שב"ס לבקשה שלפניי, נכון לעת הזו מותר למבקש לבצע התקשרויות ל-38 מספרי טלפון שונים, המשויכים, בין היתר, לבני משפחתו, לסנגוריה הציבורית, למרכז המידע של בתי המשפט, לבאי כוחו של המבקש ועוד.

5.

החל מחודש דצמבר 2019, החל שב"ס בתכנית "פיילוט" חדשה שנועדה להתמודד עם השימוש לרעה שעושים חלק מהאסירים במערכת הטלפוניה של בתי הסוהר לצורך ביצוע עבירות (להלן: " הפיילוט "). במסגרת הפיילוט, נבחרו 4 אסירים, והמבקש ביניהם, אשר הורשעו בעבירות של הונאה ומרמה, ואשר קיים מידע לפיו הם עושים שימוש לרעה במערכת הטלפוניה של בית הסוהר לצורך ביצוע עבירות דומות. הפיילוט פועל כך שבמהלך כל שיחה שמבצעים האסירים הללו, נשמעת בכל 45 שניות הודעה מוקלטת לכל משתתפי השיחה באורך של כ-3-2 שניות, המתריעה כי " השיחה מתבצעת ממערכת שחף של שירות בתי הסוהר " (להלן: " ההודעה המוקלטת "). כך מבקש שב"ס ליידע את כל משתתפי השיחה כי מי שמשוחח עמם הוא אסיר, ובדרך זו למנוע מאותם אסירים את האפשרות להתחזות ולהונות אדם אחר באמצעות הטלפון.

6.

בעקבות זאת, הגיש המבקש ביום 16.1.2020 עתירה לבית המשפט המחוזי התוקפת את ההחלטה לכלול אותו בתוך הפיילוט האמור. במסגרת העתירה, טען המבקש כי ההודעה המוקלטת אשר נשמעת פעם ב-50 שניות למשך כ-8-7 שניות (כך לטענתו), פוגעת בזכותו לפרטיות ולכבוד, פוגעת ביכולתו להשתקם וגוזלת את ממונו (שכן גוזלת מהמבקש זמן שיחה עליו הוא משלם). ביום 26.2.2020 התקיים דיון בעתירה, במסגרתו הבהיר שב"ס כי מדובר בהודעה באורך של כ-3-2 שניות בלבד, וכי טענת המבקש שאורכה כ-8-7 שניות עניינה בתקלה של יום אחד אשר תוקנה עוד באותו יום. עוד הוסיף שב"ס, כי על פי מידע מודיעיני המצוי בידו, במהלך שיחות טלפון שמקיים המבקש עם האנשים עמם הוא מורשה לשוחח, האחרונים מצרפים לשיחה נמענים נוספים בדרך של שיחת ועידה, וכך יכול המבקש להמשיך ולבצע עבירות מרמה. השימוש בהודעה המוקלטת נועד למנוע גם תרחישים מעין אלו.

פסק דינו של בית המשפט קמא

7.

בתום הדיון, נתן בית המשפט קמא פסק דין הדוחה את העתירה. לעניין הפגיעה הנטענת בפרטיות, ציין בית המשפט קמא כי בעניינו של המבקש לא נגרמת פגיעה מעין זו, שכן הוא מורשה להתקשר אך לרשימה מוגדרת של אנשים, אשר מודעים כולם לעובדה שהוא אסיר. כן סבר בית המשפט קמא כי אף אם השימוש בהודעה המוקלטת גורם לפגיעה מסוימת במבקש, הרי שמדובר בפגיעה מינימלית. משכך, מצא בית המשפט קמא כי באיזון בין מכלול השיקולים, נוטה הכף לעבר הצורך למנוע מהמבקש להמשיך ולבצע עבירות מרמה מתוך בית הסוהר באמצעות הטלפון, כאשר האמצעי שנבחר לכך – השמעת ההודעה המוקלטת – הוא מידתי בנסיבות העניין.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

8.

במסגרת הבקשה שלפניי, חוזר המבקש על הטענות שהעלה לפני בית המשפט קמא. בתוך כך, טוען המבקש כי החלטת שב"ס לעשות שימוש בהודעה המוקלטת ניתנה בהיעדר כל סמכות לכך בדין, כי היא מובילה לפגיעה בפרטיותו, בכבודו וביכולתו להשתקם, וכן כי היא גוזלת את ממונו. מלבד טענות אלו, מעלה המבקש טענה נוספת לפיה השמעת ההודעה המוקלטת במהלך שיחותיו עם עורכי דינו פוגעת בזכותו להיוועץ בעורך דין ובזכותו להליך הוגן, שכן אינה מאפשרת לו לשוחח עם עורכי דינו ללא הפרעה.

תגובת שב"ס

9.

בתגובתו לבקשת רשות הערעור, טוען שב"ס כי דין הבקשה להידחות על הסף. זאת, משום שלשיטתו הבקשה איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית או חדשה המצדיקה מתן רשות ערעור, אלא היא נוגעת למימוש סמכותו של שב"ס לקבוע תנאים ומגבלות לקיומו של קשר טלפוני של אסירים מתוך בית הסוהר. משכך, הרי שאין מדובר בבקשה המצדיקה מתן רשות ערעור. לצד טענה זו, שב"ס מוסיף וטוען כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה – לשיטתו, נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש, אשר כולל ביצוע עבירות מרמה והונאה חמורות באמצעות הטלפון מתוך כותלי בית הסוהר, ונוכח המידע המודיעיני הרב הקיים ביחס לניסיונותיו להמשיך ולעשות שימוש לרעה בזכות השימוש בטלפון, הרי שההחלטה לעשות שימוש בהודעה המוקלטת בעניינו היא החלטה סבירה, ראויה ומידתית, אשר נועדה למנוע חילול פשיעה מבין כותלי בית הסוהר באמצעות מערכת הטלפוניה הציבורית של בית הסוהר. באשר לפגיעה הנטענת במימוש זכותו של המבקש להיוועץ עם עורכי דינו, טוען שב"ס כי היות שנתונה לו הסמכות לפקח על תנועותיהם של אסירים בעת פגישה בינם לבין עורכי דינם, מקל וחומר ניתן להשמיע הודעה מוקלטת במהלך שיחה טלפונית ביניהם, שמטרתה למנוע מהמבקש לנצל לרעה את השיחה לצורך חילול פשיעה. לבסוף, מציין שב"ס כי ההחלטה עומדת באמות המידה של סבירות ומידתיות, כנדרש לפי כללי המשפט המנהלי.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, ונתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירות אסירים, אלא במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית או שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של האסיר (ראו: רע"ב 4277/20 שירות בתי הסוהר נ' מרעי , פסקה 3 (24.6.2020); רע"ב 8231/19 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (23.12.2019); רע"ב 4144/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (16.7.2019)). בקשת רשות הערעור שלפניי עניינה באפשרותו של אסיר ליצור קשר טלפוני מתוך בית הסוהר, ובסמכותו של שב"ס להגביל את מימושה של אפשרות זו. שאלה זו כבר עמדה לבחינתו של בית משפט זה לא אחת. כך למשל, בעניין קונטאר נקבע כי בהימצאו של אדם במאסר, מטבע הדברים נתונה לשב"ס הסמכות להגביל את יכולתו למשש חלק מזכויותיו, ובתוך כך להטיל מגבלות המתחייבות משלילת חירותו האישית. בהתאם, נקבע כי היות שהמגבלות על אפשרותם של אסירים ליצור קשר טלפוני מהוות נדבך מסוים בשלילת חירותו האישית של האסיר, הרי שהטלתן של מגבלות מעין אלו מצויה בגדר סמכותו של שב"ס (עע"א 1076/95 מדינת ישראל נ' קונטאר , פ"ד נ(4) 492, 499 (1996) (להלן: " עניין קונטאר ")). בהמשך לכך, נקבע בעניין עמיר כי " שיחות טלפון, ביקורים, התייחדות ואספקת עיתונים אינם זכויות המוקנות לאסירים, אלא פריווילגיות בלבד, אשר נתינתן ושלילתן מסורות לשיקול דעתם של גורמי המשיב, ולא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול דעת זה " (רע"ב 6390/19 עמיר נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 17 (6.10.2019). ראו גם: רע"ב 8356/17 מולדבסקי נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 10 (23.1.2018); רע"ב 3235/16 חייא נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (28.6.2016); רע"ב 50/12 שרות בתי הסוהר נ' בר מוחא , פסקה 7 (29.1.2012) (להלן: " עניין בר מוחא "); רע"ב 5711/11 בר מוחה נ' שירות בתי הסוהר , פסקאות 8-7 (6.9.2011) (להלן: " עניין בר מוחה "); רע"ב 8020/09 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר , פסקה י"ז (26.7.2010); רע"ב 6561/97 מדינת ישראל נ' מנדלסון , פ"ד נב(5) 849, 858 (1998) (להלן: " עניין מנדלסון ")). הנה כי כן, השאלה העקרונית אותה מעוררת לכאורה בקשת רשות הערעור דנן כבר נדונה והוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה, ולמעשה כעת עותר המבקש כי נתערב באופן בו יישם שב"ס את הסמכות הנתונה לו במקרה הפרטני שלו. ואולם, בהתאם לאמות המידה שהוצגו לעיל, בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

11.

למעלה מהנדרש, אציין כי גם בחינתה של החלטת שב"ס לגופה מובילה למסקנה כי לא קמה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. עת עמד בית משפט זה על סמכותו של שב"ס להגביל את אפשרותם של אסירים ליצור קשר טלפוני עם העולם שמחוץ לכותלי בית הסוהר, נקבע כי בהפעלת סמכות זו נדרש שב"ס לאזן באופן סביר בין השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין, ובפרט – בין חופש הביטוי של האסיר, האינטרס החברתי שבשמירה על קשרי משפחה וחברות והאינטרס המערכתי בהפחתת תסכול ועוינות מצד האסיר מן העבר האחד; לבין האינטרס הציבורי בהבטחת שלום הציבור ושמירה על הסדר והביטחון מן העבר השני (ראו: עניין בר מוחא , פסקה 7; עניין בר מוחה , פסקה 8; עניין מנדלסון , עמ' 859). כן נקבע כי החלטת שב"ס בעניין הגבלת אפשרותו של אסיר ליצור קשר טלפוני, ככל החלטה מנהלית אחרת, צריכה לעמוד במבחני הסבירות והמידתיות (עניין בר מוחא , פסקה 7; עניין מנדלסון , עמ' 861; עניין קונטאר , עמ' 501).

12.

בענייננו, המדובר באסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירות מרמה והונאה אותן ביצע באמצעות הטלפון, כשהוא מצוי בין כתלי בית הסוהר (ומרצה עונש מאסר בגין עבירות מרמה קודמות). יתרה מכך, מחומר מודיעיני חסוי שהגיש שב"ס במסגרת תגובתו, עולה כי בהזדמנויות רבות עשה המבקש שימוש לרעה בטלפון בבית הסוהר והמשיך בביצוע מעשי מרמה והונאה חמורים, תוך שהוא מעמיד פנים כי הוא אדם אחר. זאת, עשה לעיתים על אף ההגבלות שהוטלו עליו בקשר עם שימוש בטלפון בבית הסוהר ותוך הפרתן. כפי שקבע בית משפט זה בפסק הדין בערעור – די בנסיבות אלו כדי להצדיק

את שלילת אפשרותו של המבקש לעשות כל שימוש במכשיר הטלפון בבית הסוהר (פסקה 5 לפסק הדין בערעור). משכך, הרי שמקל וחומר מוצדקת הטלת מגבלה קלה יותר על שימושו של המבקש בטלפון, בדמות הודעה מוקלטת המתריעה על היותו אסיר. זאת בפרט, כפי שציין בית המשפט קמא, בהתחשב בכך שכלל האנשים עמם מורשה המבקש לשוחח בטלפון יודעים על היותו אסיר, ולכן השמעת ההודעה המוקלטת המתריעה על כך לא יוצרת כל פגיעה בפרטיותו.

13.

זאת ועוד, סבורני כי ההחלטה להשתמש בכלי זה חלף שלילה מוחלטת של אפשרותו של המבקש לשוחח בטלפון, וזאת על אף שבית משפט זה אישר בעבר שלילה זו בעניינו של המבקש, מלמדת כי שב"ס הפעיל שיקול דעת ראוי עת איזן בין השיקולים השונים, והעניק משקל משמעותי לאינטרסים של המבקש ולרווחתו האישית. ודוק, השימוש בהודעה המוקלטת, שלא כמו המגבלות שהוטלו על המבקש בעבר (ושכאמור הוכרו כסבירות ומידתיות על ידי בית משפט זה), מאפשר למבקש לקיים שיחות טלפון באורח סביר, כאשר מעת לעת מושמעת הודעה מוקלטת קצרצרה המתריעה בפני נמעני השיחה כי האדם עמו הם משוחחים הוא אסיר. כך נשמרת האפשרות של המבקש ליצור קשר עם העולם החיצון, תוך מזעור משמעותי של הסיכון שיצליח להונות ולרמות את נמען השיחה. הווה אומר, בהחלטת שב"ס לעשות שימוש בכלי של הודעה מוקלטת יש כדי למלא את הצורך להגן על שלום הציבור ולמנוע מן המבקש לחולל פשיעה מתוך בית הסוהר באמצעות הטלפון, תוך פגיעה מינימלית ביותר במבקש וברווחתו. משכך, סבורני כי מדובר בהחלטה סבירה ומידתית, אשר איננה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

14.

לפני סיום, אציין כי נתתי דעתי אף לטענת המבקש בדבר הפגיעה בזכותו להליך הוגן ובזכות להיוועצות, ולא מצאתי כי יש בה כדי לשנות מתוצאה זו. תחילה, יצוין כי טענת המבקש לעניין זה הועלתה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי, ולא נטענה לפני בית המשפט קמא – בכך די כדי לדחותה (ראו: רע"ב 1196/17 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 23 (9.3.2017); רע"ב 2849/16 אבו צעלוק נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (17.7.2016)). יתרה מכך, דינה של טענה זו להידחות אף לגופה. אכן, כפי שקבע בית משפט זה פעמים רבות, זכות ההיוועצות מהווה זכות יסוד בסיסית וראשונה במעלה של כל עציר או אסיר , והיא נחשבת לנדבך משמעותי במימוש הזכות להליך הוגן (ראו, למשל: רע"ב 3898/19 שגב נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 11 (31.10.2019); ע"פ 3237/15 יהודה נ' מדינת ישראל , פסקה 26 (1.6.2016); ע"פ 1301/06 עזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל , פ"ד סג(2) 177, 202-201 (2009)). ואולם, לא מצאתי כי החלטת שב"ס לעשות שימוש בהודעה המוקלטת בעניינו של המבקש פוגעת בזכותו להיוועצות או להליך הוגן: ראשית , כאמור, ההודעה המוקלטת אינה מונעת מהמבקש מלנהל שיחה טלפונית באורח סביר עם עורכי דינו; שנית , זכות ההיוועצות של אסיר עם עורכי דינו ממומשת בעיקר על ידי זכותו להיפגש עמם בין כותלי בית הסוהר, אשר קבועה בסעיף 45 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971. משכך, אף אם נניח כי אפשרותו של המבקש לשוחח בטלפון עם עורכי דינו מופרעת במידת מה בעקבות השמעתה של ההודעה המוקלטת, הרי שלאור זכותו האמורה להיפגש ולשוחח עמם בבית הסוהר, סבורני כי הפגיעה בזכותו של המבקש להיוועצות מינורית ביותר, ולבטח איננה במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה (ראו והשוו: רע"ב 1980/20 מדינת ישראל נ' אבוטבול , פסקה 16 (3.6.2020); רע"ב 3898/19 שגב נ' שרות בתי הסוהר , פסקה 11 (31.10.2019)).

15.

סוף דבר : דין בקשת רשות הערעור להידחות.