רע"ב 4277/20 שירות בתי הסוהר נ. עבד מרעי

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט יוסף בן חמו ) בעת"א 29784-06-20 מיום 23.6.2020, במסגרתו התקבלה עתירת המשיב, אשר מרצה עונש מאסר בן 27 חודשים, להתיר לו לצאת לחופשה מיוחדת לצורך השתתפות בטקס ה"עקיקה" של בתו – טקס אסלאמי מסורתי שנערך לרגל לידת תינוק – אשר צפוי להתקיים מחר, 25.6.2020. לצד בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

2.

במסגרת הבקשה שלפניי, טוען המבקש – הוא שירות בתי הסוהר (להלן: " שב"ס "), כי פסק דינו של בית המשפט קמא חורג מהנחיית שב"ס מיום 25.5.2020, אשר ניתנה בצל התפרצות נגיף הקורונה, לפיה תאושר לאסירים חופשה מטעמים מיוחדים אך לצורך השתתפות בטקס ברית מילה או לוויה של בן משפחה מדרגה ראשונה. לשיטת שב"ס, מדובר בהנחיה סבירה שמטרתה למנוע את חדירת נגיף הקורונה למתקני שב"ס, ולא היה מקום לחרוג ממנה. זאת בפרט, טוען שב"ס, נוכח העובדה שמדובר באירוע שניתן לדחות את קיומו למועד אחר (בשונה מברית מילה או לוויה), ובהתחשב בכך שהותר למשיב להשתתף בטקס באמצעות היוועדות חזותית. נוכח דברים אלו, סבור שב"ס כי פסק הדין פוגע ביכולתו ליישם את הצעדים הנדרשים לצורך שמירה על בריאות האסיר, סגל הסוהרים וכלל הציבור, ולכן קיימת הצדקה להתערבותו של בית משפט.

3.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. הלכה היא כי בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירות אסירים, וזאת למעט במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית או שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: רע"ב 8231/19 ניאמצ'יק נ' מדינת ישראל , פסקה 5 והאסמכתאות שם (23.12.2019); רע"ב 4144/19 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (16.7.2019)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי נמנית עם אותם מקרים חריגים, וזאת אף אם נבחן אותה לפי הגישה המקלה באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שני" (ראו חוות דעתו של השופט (כתוארו דאז)

אשר גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)). בענייננו, על אף ניסיונו של שב"ס להציג את פסק הדין כבעל השלכות רוחב משמעותיות מבחינת ההיערכות הכללית של שב"ס להתמודדות עם נגיף הקורונה, הרי שמקריאת פסק דינו של בית המשפט קמא, עולה כי הוא עוסק אך בעניינו הפרטני של המשיב, בנסיבותיו הספציפיות, ובהתאמת יישום הנחיית שב"ס הנוהגת כיום בעניין הוצאת אסירים לחופשה לנסיבות עניינו (דהיינו, הדת אליה משתייך המשיב ומין היילוד). במילים אחרות, מדובר בהחלטה הנכונה לאסיר נתון, בעניין נתון ובעיתוי נתון. לפיכך אין לייחס לה השלכות רוחב מרחיקות לכת. משכך, אינני סבור כי קמה הצדקה למתן רשות ערעור.

4.

לגופו של עניין אבקש להוסיף את ההבהרה הבאה: שב"ס מדגיש בבקשת רשות הערעור את ייחודם של "ימי הקורונה" בהם אנו מצויים, ואת הצורך בצמצום הכניסה והיציאה ממתקני שב"ס למינימום ההכרחי בשל מצב החירום. על כך אין חולק. ואולם, גם בתקופה זו קיימים חריגים ל"עוצר היציאות", המתעדכנים בשים לב למצב התפשטות המגפה, ולשיקול הדעת המקצועי של הרשויות המוסמכות. כאמור, כל שקבע בית המשפט קמא הוא שעניינו הקונקרטי של המשיב ראוי לעת הזו שייכלל בחריגים ל"עוצר היציאות", וזאת בשים לב למכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניינו, ובהינתן החריגים המוכרים כיום בהנחיות שב"ס, ובהתאמות המתבקשות בשים לב לדתו של המשיב ולמינו של היילוד. זאת ועוד, ברור וגלוי כי יציאת המשיב לאירוע תתאפשר בהתאם להוראות הרלוונטיות שתכליתן להבטיח כי כלל אוכלוסיית האסירים לא תעמוד בסכנת הדבקה, ובכלל זה שהייתו של המשיב לאחר שובו לכלא בתא סינון למשך 14 יום. בכך יש כדי ליצור איזון נאות בין טובת הכלל לצורכי הפרט.

5.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.