רע"ב 2714/03 חאפז קונדוס נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.המבקש, יליד שנת 1959, מרצה, החל מיום 15.5.1984, עונש מאסר בן עשרים ושמונה שנים. ביום 17.5.1985 נדון המבקש לשבע עשרה שנות מאסר וחצי לריצוי בפועל, מתוכן 15 שנים בשל עבירות של חברות בהתאגדות בלתי-חוקית, זריקת רימון יד והחזקת כלי ירייה ושנתיים, והיתרה – הפעלת עונש מאסר על תנאי, שהושת בשל עבירות פליליות שאינן נושאות אופי בטחוני. ביום 13.11.1989 הורשע המבקש בעבירות של חברות בהתאגדות אסורה ושותפות לנשיאת כלי ירייה, ונדון לעשר שנות מאסר בפועל, לריצוי במצטבר לעונש המאסר הקודם. בשנת 1998 נגזרו על המבקש שנתיים מאסר לריצוי בפועל, לאחר שניסה לברוח מבית הכלא, מתוכן שנה וחצי לריצוי בחפיפה לעונשי המאסר הקודמים, והיתרה במצטבר. המבקש עתיד להשתחרר שחרור מלא ביום 28.11.2011.

לאחר שסיים לרצות שני שלישים מעונשו, עתר המבקש לשחרור מוקדם ממאסר. ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר דחתה את הבקשה, לאחר שעיינה במידע מודיעיני חסוי שהציגו שירות הבטחון הכללי ושירות בתי הסוהר. על סמך מסמכים אלה, קבעה הוועדה כי שחרור מוקדם של המבקש עלול לסכן את שלום הציבור ובטחונו. היא סרבה לחשוף את החומר החסוי בפני המבקש או בא-כוחו. עם זאת, קבעה הוועדה כי יתקיים דיון נוסף בעניינו של המבקש, בחלוף חצי שנה ממועד מתן ההחלטה. ערעור שהגיש המבקש כנגד החלטת הוועדה נדחה אף הוא, ועתה מתבקשת רשות ערעור. המבקש טוען כי תקופת המאסר הממושכת אותה מרצה - תשע עשרה שנה עד כה - אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות השחרורים הנהוגה במדינת ישראל. מעטים הם המקרים - כך גורס המבקש - בהם מרצים עבריינים עונש מאסר כל כך ממושך, וגם זאת, לטענתו, בשל עבירות חמורות הרבה יותר מן העבירות בהן הורשע הוא. המבקש טוען גם, כי אין יסוד למסקנתן של הערכאות דלמטה בדבר המסוכנות הצפויה לציבור משחרורו המוקדם.

2.לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובתגובת המדינה החלטתי כי דין הבקשה להידחות. בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, נדרשת וועדת השחרורים לשקול, בין היתר, את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור ולביטחון המדינה ואת התנהגותו. כך מורה סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001. הוועדה החליטה כי בשל מסוכנותו לשלום הציבור, אין מקום, בשלב זה, להורות על שחרורו של המבקש. היא הסתמכה על חומר ראיות, חסוי, המלמד על קשריו של העותר עם גורמים עוינים המצויים מחוץ לכותלי בית הסוהר ועל התנהגותו השלילית בבית הסוהר. ערכאת הערעור בחנה אף היא את חומר הראיות החסוי, ומצאה כי החלטתה של ועדת השחרורים ניתנה כדין. גם לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה שלא לחשוף את מידע המודיעין החסוי לעיני המבקש. בנסיבות אלה, איני רואה מקום להתערב במסקנותיהן של הערכאות דלמטה. מה גם, שוועדת השחרורים עתידה, על-פי החלטתה, לבחון בחודש יולי הקרוב, את עניינו של המבקש, זאת לאחר שתגענה השלמות, ממשרד הבטחון, שנתבקשו על ידי הועדה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.