רע"ב 9256/05 מחמוד אמאל נ. שרות בתי הסוהר

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטים: א' קובו, מ' רובינשטיין וק' ורדי) בו נדחתה עתירת המבקשת לשחרור מוקדם ממאסר.

2.המבקשת, תושבת רמת הגולן, מרצה עונש מאסר בן חמש שנים בגין הרשעתה בעבירה של מגע עם סוכן זר. המבקשת הואשמה בכך שיצרה קשר בין אחיה, המתגורר בסוריה, לבין אדם אחר. כפועל יוצא מקשר זה הוברחו אמצעי לחימה לתוך שטח ישראל. ביום 26.1.05 דנה המשיבה (ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר) בבקשת המבקשת לשחרור מוקדם ממאסר. בהחלטתה, סברה המשיבה כי לאור המסוכנות הנשקפת מן המבקשת אין מקום לאשר את שחרורה המקודם. החלטה זו נסמכה על שלושה נימוקים: הראשון, דו"ח שב"כ בו הובעה התנגדות לשחרור המבקשת; השני, דו"ח של שירות בתי הסוהר ממנו עולה, כי המבקשת הייתה מעורבת במספר מקרים של הפרות סדר קולקטיביות בין כותלי בית הסוהר; השלישי, העובדה שהמבקשת מחזיקה בדעות לפיהן ישראל היא במעמד של כובש בשטחי רמת הגולן. בשל כך, הגישה המבקשת עתירה המכוונת נגד החלטת המשיבה. כאמור, העתירה נדחתה לאחר שבית המשפט המחוזי שוכנע, כי התנהגות המבקשת יוצרת בסיס לסיכון שאינו מצדיק את שחרורה המוקדם. בבקשה שלפנינו מלינה המבקשת על פסק הדין שיצא תחת ידי הערכאה דלמטה. בראש ובראשונה סבורה היא כי לא הוכחה מסוכנותה. בנוסף, טוענת המבקשת כי בית המשפט דלמטה שגה, עת שלא הובאו בחשבון מכלול נסיבות העניין, וביניהן: העובדה שלמבקשת אין הרשעות נוספות בדין, התנהגותה הטובה בכלא, דעתו החיובית של קצין המבחן, מצבה האישי, המשפחתי והבריאותי של המבקשת והיותה בת כ-43 שנים.

3.דין הבקשה להידחות. הכלל הוא שעתירות אסיר התוקפות את החלטת ועדת השחרורים, יידונו בבית המשפט המחוזי (סעיף 25(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - החוק)). על החלטות אלו ניתן לערער, ברשות, לבית המשפט העליון תוך חמישה עשר ימים מיום מתן ההחלטה או מיום המצאתה לעותר, באם היא לא ניתנה בפניו (סעיף 25(ה) לחוק; תקנה 21יב(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן - התקנות)). במקרה דנא, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 6.6.05 בנוכחות בעלי הדין. בקשת רשות הערעור הוגשה לבית משפט זה אך ביום 28.9.05. אף לאחר הפחתת תקופת הפגרה ממניין הימים (בהתאם לאמור בתקנות 21ב ו-44) עולה, כי הבקשה הוגשה למעלה מחודשיים לאחר מתן פסק הדין, קרי באיחור של יותר מחודש וחצי. זאת, מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד וללא שצוין בגוף הבקשה טעם מיוחד לשיהוי בהגשתה. ייתכן שהאיחור כשלעצמו לא היה מביא לדחיית הבקשה. אולם, לגופם של דברים לא נמצא ממש בבקשה.

4.יש לזכור כי בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור על פי החוק, אינו מחליף את שיקול דעת הוועדה בשיקול דעתו, אלא אך בודק האם בעת מתן ההחלטה עמדו כל השיקולים הרלבנטיים לנגד עיני הוועדה והאם היא איזנה ביניהם כראוי (ראו למשל, רע"ב 1049/97 סלימאן נ' ועדת השחרורים (לא פורסם); רע"ב 4704/99 גאמוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). התערבות בהחלטות המשיבה בעניין שחרור מוקדם של אסירים תעשה רק במקרים בהם יתגלה כי נפל פגם בהחלטתה (ראו, רע"ב 2714/03 קונדוס נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); רע"ב 3747/04 יאסין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). החלטת המשיבה שלא להורות על שחרורה המוקדם של המבקשת נסמכה על שיקולים ראויים, ובראשם המסוכנות הנשקפת מן המבקשת, הן לאור אופי העבירה בה הורשעה והן בהתחשב בהתבטאויותיה (ראו סעיף 9 לחוק). בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להתערב בהחלטת המשיבה, לאחר שעיין בחוות הדעת של השב"כ, כמו גם בדו"חות המודיעיניים של שירות בתי הסוהר. בנסיבות המתוארות, לא מצאתי כי נפל דופי בהחלטת הערכאה דלמטה, המצדיק בחינת העניין בערכאת הערעור. למותר לציין, כי החלטה זו אינה מונעת מן המבקשת להגיש בעתיד בקשה חדשה למשיבה בנוגע לקיצור תקופת מאסרה.

5.על יסוד האמור, הבקשה נדחית.