בשג"ץ 1560/10 מוחמד אל קאדר נ. ועדת השחרורים כלא איילון

לפניי השגה על סירוב מזכירות בית המשפט לקלוט לרישום בקשת רשות ערעור, וזאת בגין איחור בהגשת ההליך.

1.

המדובר בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו לפיו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים לדחיית בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר. פסק-הדין ניתן ביום 20.1.2010 במעמד הנוכחים. ביום 22.2.2010 הגיע בא-כוח המבקש למזכירות בית משפט זה כדי להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין המחוזי, אולם מזכירות בית המשפט סירבה לקבל את ההליך לרישום בנימוק כי חלפו 15 הימים הקבועים בדין להגשתו. בהשגתו לפניי טוען בא-כוח המבקש כי המועד הקבוע בדין להגשת ההליך הינו 30 ימים ולא 15 ימים כעמדת המזכירות. המשיבים מתנגדים להשגה.

2.

דין ההשגה להידחות. המבקש הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים עתירה כנגד החלטתה של ועדת השחרורים. על עתירה כאמור ועל השגה כנגד החלטת בית המשפט לעניינים

מנהליים בעניינה, חלות הוראות פרק ב'1 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן:

תקנות בתי משפט לענינים מינהליים

או:

התקנות ), שכותרתו "עתירה נגד החלטת ועדת שחרורים". בא-כוח המבקש סמך את טיעוניו על תקנה 21יא ותקנה 21יב לתקנות הנ"ל, ולשם נוחות הקריאה אביאן כלשונן:

"21 יא. פסק דין

בתום הדיון או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות העניין, ייתקן בית המשפט פסק דין

בעתירה; בפסק הדין מוסמך בית המשפט לדחות את העתירה או לקבלה – כולה, מקצתה או בשינויים או להחזירה להוראות לועדה (ההדגשה אינה במקור – ד.כ.ל).

21 יב. רשות ערעור וערעור

(א) בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט (להלן – הבקשה) תוגש לבית המשפט העליון בכתב, בתוך חמישה עשר ימים

מיום שניתנה ההחלטה בפני המבקש או המערער לפי העניין, או מיום שנמסרה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו, ויפורטו בה הנימוקים שעליהם היא מתבססת.

(ב) בית המשפט העליון רשאי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.

..." (ההדגשה אינה במקור - ד.כ.ל).

טענתו של בא-כוח המבקש היא כי מועד 15 הימים הקבוע בתקנה

21יב(א) להגשת בקשת רשות ערעור על הכרעת בית המשפט המחוזי בעתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים, עניינו בבקשת רשות ערעור על

" החלטת

בית המשפט". לפי הטענה, מאחר שתקנה 21יא לתקנות נוקטת בלשון "פסק-דין", ואילו תקנה 21יב(א) הנ"ל נוקטת בלשון "החלטה", יש לקבוע כי תקנה 21יב(א) עניינה "בהחלטה אחרת", להבדיל מפסק-דין. משמעות הדבר – כך לפי הטענה – היא כי מועד 15 הימים הקבוע בתקנה 21יב(א) מתייחס לבקשת רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירות כנגד החלטת ועדת השחרורים. לעומת זאת, כאשר מדובר בפסק-דין – נטען כי חל ההסדר הרגיל הקבוע בתקנה 33(א) לתקנות, ולפיו המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 30 ימים.

3.

בטענות אלה אין ממש. אין חולק כי דרך ההשגה על הכרעת בית המשפט המחוזי בעתירות נגד החלטות ועדת השחרורים היא באמצעות ערעור ברשות (ראו: סעיף 25(ה) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001). תקנה 21ב לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים קובעת כי "עתירה,

בקשת רשות ערעור

וערעור על החלטה בעתירה יוגשו, והדיון בהם יתנהל,

לפי הוראות פרק זה

[פרק ב'1- ד.כ.ל] ופרק ז' בשינויים

המחויבים, ובכפוף להוראות חוק שחרור על-תנאי" (ההדגשה שלי – ד.כ.ל). מלשונה המפורשת של תקנה זו עולה כי הוראות פרק ב'1 לתקנות – ובכלל זה תקנה 21יב(א) הקובעת את מועד 15 הימים – חלות על הגשת בקשות רשות ערעור בנוגע למכלול החלטותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירות על החלטות ועדת שחרורים, בלא להבדיל בין "החלטה אחרת" לבין "פסק-דין". מסקנה זו תואמת את התכלית לפישוט סדרי הדין ולבירור מהיר של עתירות אסירים כנגד החלטות ועדת השחרורים והשגות בעניינן. תכלית זו עולה בבירור מתקנה 21יא שנוסחה הובא לעיל, ולפיה בית המשפט לעניינים מנהליים ייתן את פסק-דינו בעתירה "בתום הדיון או בסמוך לאחריו".

הנה כי כן, הן לשונה המפורשת של תקנה 21יב(א) והן התכלית לבירור מהיר ויעיל של עתירות על החלטות ועדת השחרורים והשגות בעניינן, מצדדים בפרשנות לפיה מועד 15 הימים להגשת בקשת רשות ערעור חל בין אם מדובר "בהחלטה אחרת" ובין אם מדובר בפסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים.

יוער כי לו היתה מתקבלת הפרשנות המוצעת על-ידי בא-כוח המבקש, היתה נוצרת זהות בין הסדר המועדים הקבוע בפרק ב'1 לחוק בנוגע להגשת בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט לעניינים מנהליים שעניינן ועדות שחרורים, לבין הסדר המועדים הרגיל הקבוע בתקנה 33 לתקנות (15 ימים להגשת בקשת רשות לערער על "החלטה אחרת" ו- 30 ימים להגשת בקשת רשות לערער על פסק-דין). מצב דברים זה היה מעמיד את מעשה המחוקק באור בעייתי, שכן לכאורה לא היה טעם בקביעת הסדר מועדים נפרד להגשת בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט לעניינים מנהליים בענייני ועדות שחרורים, ביחס להסדר המועדים הרגיל הקבוע בתקנה 33. הפרשנות המוצעת על-ידי בא-כוח המבקש נוגדת, אפוא, את החזקה הפרשנית לפיה המחוקק לא התכוון להשחית מילותיו לריק, ואף מטעם זה דינה להדחות (ראו: אהרן ברק

פרשנות במשפט-פרשנות החקיקה

595 (1993)).

דומה כי טעמים אלה מונחים בבסיס החלטותיו של בית-משפט זה בעבר להחיל את תקנה 21יב(א) הקובעת מועד של 15 הימים להגשת בקשת רשות ערעור, גם בנסיבות בהן היה מדובר בפסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירות על החלטות ועדת השחרורים (ראו למשל: רע"ב 9256/05

אמאל נ' שירות בתי הסוהר , פס' 3 (לא פורסם, 10.10.2005) מפי כב' השופט א' גרוניס)).

סיכומם של דברים; המועד להגשת בקשת רשות ערעור על הכרעת בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירות כנגד החלטות ועדת השחרורים הוא 15 ימים – בין אם מדובר "בהחלטה אחרת" ובין אם מדובר בפסק-דין.

4.

בנסיבות המקרה דנן, פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים שדחה את עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים, ניתן ביום 20.1.2010 במעמד הנוכחים. תקופת 15 הימים להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין הנ"ל, הסתיימה ביום 4.2.2010. המבקש הגיע למזכירות בית משפט זה ביום 22.2.2010, קרי- באיחור של כשלושה שבועות. זאת, מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות הערעור. המסקנה המתבקשת הינה כי בדין סירבה המזכירות לקבל את בקשת רשות הערעור לרישום.

אשר על כן, ההשגה נדחית. אין צו להוצאות.