רע"ב 3607/17 מוסטפא חמד נ. ועדת השחרורים / בית הסוהר שיטה

1.

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (עת"א 11250-04-17, כב' השופטים י' אברהם,

י' בן-חמו

ו ג' אזולאי ), שדחה עתירה על החלטת ועדת השחרורים בבית הסוהר שיטה (וש"ר 70892-09-16, כב' השופט ש' בנג'ו, חברי הועדה ה' מאור ו א' וינשטיין , ונציגת השב"ס צ' גלנדר ), לפיה לאחר עיון חוזר בעניין הוחלט שלא להורות על שחרור על-תנאי של המבקש.

2.

המבקש נשלח למאסר של שנתיים בגין ביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות נשק והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לקראת סיום ריצוי שני שליש ממאסרו, הגיש המבקש בקשה לוועדת השחרורים לשחרור מוקדם מן הכלא, שנדחתה לאחר שהוועדה סברה כי עליו להשלים סדנה לטיפול בכעסים טרם שחרורו. על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי, שנדחתה אף היא. לאחר שהמבקש השלים את סדנת הטיפול, הוא הגיש בקשה לעיון חוזר. הבקשה לעיין מחדש בהחלטה התקבלה אך הוועדה החליטה לדחות בשנית את הבקשה לשחרור מוקדם, בנימוק כי אצל המבקש טרם התחולל "מהפך תודעתי" המאיין את מסוכנותו. זאת, בין היתר, מכיוון שלמרות שהמבקש ביצע את העבירות עת היה נתון תחת השפעת אלכוהול, הוא לא עבר טיפול הנוגע לשימוש באלכוהול. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את עתירת המבקש. בהסתמכו על תסקיר שירות המבחן שהוגש במסגרת גזר דינו של המבקש, נפסק כי הטיפול שקיבל המבקש בעת מאסרו לא סיפק מענה לבעיית צריכת האלכוהול שלו, ובעיה זו עודנה מהווה גורם סיכון משמעותי. מכאן הבקשה הנדונה.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי איתר תסקיר שהוגש בעניינו במסגרת מתן גזר הדין, מבלי שהצדדים או ועדת השחרורים התייחסו אליו מיוזמתם. לדברי המבקש, הטעות של ערכאה קמא בהסתמכות על תסקיר ישן בולטת במיוחד, מכיוון שאף הגורמים הטיפוליים בכלא לא אבחנו כי קיימת אצל המבקש כל בעיה הקשורה בשימוש לרעה באלכוהול.

3.נפתח במושכלות יסוד. הדין העניק שיקול דעת רחב לוועדת השחרורים (ראו לדוגמא: רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו , פ''ד נח(2) 326 (2004)). עסקינן בביקורת מנהלית ולא ביקורת ערעורית. הביקורת הראשונה מוגבלת יותר מהשנייה. אמת המידה של הביקורת המנהלית היא האם ההחלטה של הרשות מצויה במתחם הסבירות. לאמור – אין די בכך כי ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת כדי להטות את הכף.

בעניין זה תשומת הלב מופנית לכך שמדובר בתקופת מאסר קצרה שנותרה, והמבקש, שמרצה את מאסרו הראשון, עבר בהצלחה סדנה לטיפול בכעסים. חרף האמור, מסקנתי היא שלא להתערב יען כי ההחלטה אליה הגיעה הוועדה איננה בלתי סבירה. בהקשר זה, יודגש שמדובר במקרה חמור בו המבקש ירה במאבטחים בבית ספר ופגע ברגליהם, מבלי שהרקע למעשה פורט בכתב האישום. עולה גם מהחלטת וועדת השחרורים כי "ההסבר" להתנהגות המבקש כולל גם את היותו תחת השפעת אלכוהול בעת המעשה. לכן, הצירוף בין חומרת העבירה ונסיבותיה לבין מצבו של המבקש בעת ביצוע העבירה מאפשר את מסקנת בית המשפט המחוזי וועדת השחרורים לפיה אין להורות על שחרור המבקש בלא שיעבור טיפול בשימוש באלכוהול. כך בפריזמה של בחינת מרכיב המסוכנות של האסיר.

על כן, דין הבקשה להידחות, הגם שכאמור ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת בנסיבות העניין. היה ועניינו של המבקש יעלה שוב, יש מקום גם לשקול האם גורמי הטיפול נתנו דעתם לבעיית האלכוהול של המבקש, ואם לא, מדוע. אין בכך הבעת עמדה לגבי כל הכרעה עתידית, היה ותינתן.

מטעמים אלה הבקשה נדחית.