רע"ב 3657/06 סעדה ראאב נ. מדינת ישראל

על המבקש הוטל על-ידי בית-משפט השלום בפתח-תקווה עונש מאסר של שנה בגין מספר עבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא רישיון וביטוח. המבקש ריצה עונש מאסר זה והשתחרר, אך לאחר שהתקבל ערעור המדינה בעניין קלות העונש בעניינו ביום 19.1.2005, חזר לרצות את הארכת עונשו בשנה נוספת. בעודו ממתין להמשך ריצוי עונשו, ביצע המבקש עבירות נוספות של נשיאת נשק, הפרעה לשוטר, החזקת שטרות מזויפים ונהיגה בזמן פסילה ועל כן נדון ביום 20.6.2005 על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לעונש מאסר נוסף של שנה וחצי, כאשר שנה מתוכו תרוצה בחופף לעונש שכבר מרצה. ביום 17.6.2005 התייצב המבקש לרצות את יתרת עונשו. מועד ריצוי העונש המלא יחול ביום 7.1.2007, ללא ניכוי מנהלי.

המבקש הגיש לוועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו (להלן: הוועדה) בקשה לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי). המבקש התבסס על חוות-דעת פרטית שהביא מטעמו מאת המומחית עורכת-הדין חיה היכל, לפיה המבקש איננו חלק מתת-תרבות עבריינית ואין לו בעיות התמכרות לאלכוהול, כשהיא המליצה להחזירו לחיק החברה ולשקמו תחת פיקוח שירות המבחן, תוך הצעת תכנית טיפולית ספציפית. מנגד, חלקה המשיבה בפני הוועדה על חוות דעת זו והביאה דו"חות נוגדים מטעם גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר, מהן עולה, כי המבקש עצמו תלה עבירותיו בתלותו באלכוהול ועברו הפלילי העשיר מורה על כך, שאינו מפחד לעבור על החוק, גם כאשר עונשי מאסר תלויים ועומדים כנגדו. בהחלטת הוועדה מיום 16.1.2006, קיבלה הוועדה את עמדת המשיבה וקבעה, כי אין לשחרר בשלב זה את המבקש שחרור מוקדם, בשל מספר העבירות הרב שביצע, העובדה שביצע עבירות אפילו יום אחד בלבד לפני מועד התייצבותו לריצוי המאסר וכן אי-התייחסות מספקת של חוות הדעת מטעמו לצורך לשיקומו, הן בהיבט העברייני והן בהיבט הגמילה מאלכוהול.

כנגד החלטה זו של הוועדה הגיש המבקש עתירת אסיר (עע"א 1137/06) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

ביום 15.2.2006 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין ו-ע' פוגלמן) את עתירתו בקובעו, כי על-אף התנהגותו הטובה והממושמעת של המבקש, עליה אין חולק, החלטת הוועדה לא חרגה ממתחם הסבירות בקובעה, כי המבקש מסוכן לציבור גם תחת הטיפול שהוצע בחוות-הדעת מטעמו. הוועדה איזנה בין כל הנתונים שהיו בפניה והצביעה על החומרה שבחזרה לביצוע עבירות תוך כדי קיום הליכים משפטיים ועל-כן לא ראה בית-המשפט המחוזי מקום להתערב בהחלטתה של הוועדה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען בא-כוח המבקש, כי החלטת הוועדה הינה מוטעית ושגה בית-המשפט המחוזי כאשר הותירה על כנה וזאת משום שיש להסתמך על חוות-הדעת שהביא מטעמו. כן טוען בא-כוח המבקש, כי התנהגות המבקש בעת המאסר היתה מופתית וכי רוב מאסרו הינו בגין עבירות תעבורה שהינן עבירות קלות יחסית ועל כן לא נשקפת לציבור סכנה משחרורו של המבקש. בנוסף, טוען הוא, כי האינטרס הציבורי בענישת המבקש סופק וכעת האינטרס הציבורי צריך להיות לשקמו ולהכניסו למעגל האנשים הנורמטיביים.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה לא מעלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין, תומכת באת-כוח המשיבה יתדותיה בהחלטות הוועדה ובפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטוענת, כי אין די בהתנהגות טובה של אסיר על-מנת לשחררו וכי יש להתרשם כי מסוכנותו נמוגה. הרשעותיו הרבות של המבקש ונסיבות ביצוע העבירות על-ידו מראות, כי יש חשש אמיתי שישוב לבצע פעילות עבריינית. חשש זה מתחזק נוכח העובדה, כי אינו לוקח אחריות על מעשיו ותולה אותם באלכוהול – דבר אשר לא זכה להתייחסות מספקת בחוות הדעת מטעמו, אשר קבעה, כי איננו מכור כלל לאלכוהול ואינו שייך לתת-התרבות העבריינית.

דין הבקשה להידחות.

רשות ערעור על החלטות בעתירות אסיר אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא רק אם עובדות המקרה מעלות בעיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות או לחילופין כאשר מגלה הבקשה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 6813/01 דוד ימין נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 10408/03 זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). הבקשה שבפני אינה מגלה אף לא אחד מאלו, אלא דנה בעניינו הפרטני של המבקש ונסיבותיו האישיות.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי קובע, כי הוועדה רשאית לשחרר אסיר שחרור מוקדם על תנאי רק אם שוכנעה, כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנהגותו הטובה של האסיר בזמן ריצוי עונשו הינה תנאי הכרחי, אך אינה תנאי מספיק לשחרור שכזה.

אני סבור, כי החלטתה של הוועדה הינה סבירה, זאת למדים נוכח בחירתו של המבקש לבצע עבירות, גם כאשר הוא עומד להיכנס לבית-הסוהר בגין אותן עבירות ממש. גם לגופה של ההחלטה, לא מצאתי סיבה להעדיף באופן חד-משמעי את חוות-הדעת שהביא המבקש מטעמו על דו"ח גורמי הטיפול מטעם שירות בתי הסוהר, מה גם שחוות הדעת הפרטית של המבקש לא התייחסה להתנהגות המבקש עצמו, בתלותו את ביצוע העבירות בהיותו תחת השפעת אלכוהול. גם התכנית הטיפולית שהוצעה בחוות-הדעת מטעם המבקש לא נמצאה מספקת על-ידי הוועדה וגם בכך לא מצאתי מקום להתערב.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.