רע"ב 425/99 יוסף גניים נ. ועדת השחרורים

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד ועדת השחרורים, שלא להמליץ לנשיא המדינה להקל בעונשו של המבקש במסגרת חנינות היובל, ושלא להעניק לו רשיון חופש.

1.המבקש, תושב מזרח ירושלים, נדון לשש עשרה שנות מאסר, לאחר שהורשע בשורה על עבירות על רקע לאומני, בין היתר בגין מספר מקרים של השלכת בקבוקי תבערה על כלי רכב ישראליים.

באחת הפעמים, ביום 11.1.88, השליך המבקש בקבוק תבערה לעבר מכונית פרטית ובה שלושה נוסעים. הבקבוק התלקח ונוסעי הרכב נפצעו, שניים מהם באורח קל, והשלישית נפצעה באורח קשה.

המבקש החל לרצות את עונשו ביום 17.2.89. הוא צפוי לסיים ריצוי תקופה של שני שלישים ממאסרו, ביום 1.5.99.

2.ביום 21.10.98 הובא עניינו של המבקש בפני ועדת השחרורים בבית הסוהר אשל, על מנת לשקול האם להמליץ לנשיא המדינה להקל בעונשו של המבקש, כחלק מחנינות שנת היובל, בשילוב עם השאלה האם להעניק למבקש רשיון חופש.

בפני ועדת השחרורים הובא דו"ח גורמי בטחון שהתנגדו לשחרורו של המבקש, בשל חשש לשלום הציבור אם ישוחרר. גורמי הבטחון הסתמכו על חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, העובדה כי המבקש המשיך להשתייך לחזית העממית גם במהלך מאסרו, וכן על התנהגותו השלילית של המבקש במהלך מאסרו. בחוות הדעת ניתן משקל להיותו של המבקש תושב ירושלים, עובדה אשר לפי הערכת גורמי הביטחון, מקנה לו חופש תנועה בשטח מדינת ישראל, ומגבירה את הסיכון הנובע משחרורו.

בפני ועדת השחרורים הוצג גם דו"ח של מנהל הכלא לגבי התנהגותו של המבקש במהלך תקופת המאסר. מן הדו"ח עולה כי בשנים 1994-1997 ביצע המבקש שורה של עבירות משמעת.

נוכח עמדת גורמי הביטחון, ובהתחשב בדו"ח מנהל הכלא בעניינו של המבקש, החליטה ועדת השחרורים שלא להעניק למבקש רשיון חופש, ומכללא החליטה שלא להמליץ לנשיא המדינה לקצר את עונשו. הועדה קבעה:

"לאחר ששקלנו את כל נסיבות העניין, מקבלים אנו את חוות דעת גורמי הביטחון, ששחרור האסיר עשוי לפגוע בתושבי המדינה ובביטחונה, ובשלב זה אנו מחליטים שלא לשחרר את האסיר ברשיון".

3.המבקש עתר כנגד החלטת ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי. בעתירתו, טען המבקש להפליה ביחס לאסירים אחרים וכן טען כי נפלו אי דיוקים בדו"ח מנהל הכלא בעניינו. עוד טען המבקש כי אין הוא משתייך לארגון החזית העממית, וכי הארגון כלל אינו פעיל היום.

בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא א' לרון, והשופטים י' פלפל ונ' הנדל) פסק כי דין העתירה להדחות, בקובעו:

"העותר (המבקש) מרצה עונש מאסר של 16 שנים בשל עבירות ביטחוניות חמורות שפרטיהן פורטו בתגובת שירותי הביטחון ובקצרה גם בתגובת הפרקליטות. בין היתר זרק בקבוקי תבערה שכתוצאה מהם נפצעו שלושה נוסעים. מעבר לכך, מחוות דעת שירותי הביטחון וגם מדו"ח מנהל הכלא עולה, כי העותר משתייך לאחד מארגוני הסירוב.

בנסיבות אלה אין למצוא דופי בהחלטה של ועדת השחרורים ששחרורו עשוי לפגוע בביטחון הציבור".

4.על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקש שב ומעלה את הטענות שהובאו בפני בית המשפט קמא.

לאחר שדנתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להדחות. כפי שהובהר פעמים רבות בפסיקה, בית המשפט אשר דן בעתירת אסיר, אינו יושב כערכאת ערעור על ההחלטה, ותפקידו הוא בביקורת שיפוטית על החלטת הרשות (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תקדין 86(2), עמ' 1134).

החלטת ועדת השחרורים שלא להמליץ על הקלה בעונשו של המבקש במסגרת חנינות היובל ושלא להעניק למבקש רשיון חופש, הינה עניין המסור לשיקול-דעתה של הועדה. נוכח מסוכנותו של המבקש, כפי שהיא עולה מחומרת העבירות בהן הורשע, מחוות-דעתם של גורמי הביטחון וכן מדו"ח מנהל הכלא, אין לומר כי נפל פסול בהחלטת ועדת הערעורים. טענת ההפליה לעומת אסירים אחרים אף היא אינה יכולה לעמוד, נוכח נסיבותיו השונות של כל מקרה הנוגע לשיקולי חסד. אשר על כן, אין לומר שפסק-הדין שניתן בעניינו של המבקש, מצדיק מתן רשות ערעור לבחינתו פעם נוספת.

הבקשה נדחית.

הדרך פתוחה בפני המבקש לפנות ישירות לנשיא המדינה, בבקשת חנינה. עניין שחרורו של המבקש בתום שני שלישים מתקופת מאסרו (הוא יום 1.5.99), יובא בוודאי בפני ועדת השחרורים כשמועד זה יגיע.