רע"ב 4489/02 צבי בן ארי (לרנר) נ. שירות בתי הסוהר

המבקש עותר בבקשה ליתן לו רשות ערעור כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על-פיה אושרה החלטת המשיב שלא ליתן לו לצאת לחופשה.

על המבקש הוטלו 6 שנות מאסר בפועל, ועליו לרצות, כך נראה, שנתיים נוספות, בשל שלא עמד בתשלום הקנס שהוטל עליו. אף שריצה כבר למעלה מ4- שנות מאסר, אין המשיב - שירות בתי הסוהר - מתיר לו לצאת לסבב חופשות. יתרה מכך, המשיב החליט גם להפרידו מאסירים אחרים. הסיבה לשתי החלטותיו אלה של המשיב היא אחת - החשש לשלומו של המבקש. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת המשיב, וכנגד החלטה זו, של בית המשפט המחוזי, עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי שגויה; כי אין לה בסיס עובדתי; כי המידע והחומר שנמסרו לעיון בית המשפט הם חסויים בעיקרם, ובשל כך אין לו הזדמנות להתעמת עמם. לדעתו, הבחירה שלא לאפשר לו לצאת לחופשות מפלה אותו לרעה לעומת אסירים אחרים, שגם בעניינם קיים חשש כי לא ישובו מחופשתם. אף כי היסוד לחשש זה שונה בעניינו של המבקש, שכן כפי שציין בית המשפט המחוזי - המדובר בעיקר בסיכונים שהמבקש עשוי להיות חשוף להם מחוץ לכתלי בית הסוהר - הרי שגם בעניינו אין לבטל את החשש כי הוא עצמו יבקש שלא לשוב מחופשתו.

בית המשפט המחוזי ביסס את החלטתו גם על חומר חסוי שהובא לעיונו, ואף אני עיינתי, בהסמכת המבקש, באותו חומר, ומצאתי כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי. שירות בתי הסוהר הוא זה האחראי לשלום האסיר, ואין הוא משתחרר מאחריות זו, אפילו מוכן האסיר עצמו ליטול עליו סיכונים. כך לגבי יציאה לחופשה, וכך לגבי הפרדה מאסירים אחרים. התוצאה היא שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית.