פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
4767/18
לפני:
כבוד השופט ע' גרוסקופף
המבקש:
בסול נאשד
נ ג ד
המשיב:
שירות בתי הסוהר
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 5.6.2018
בעת"א 8775-04-18 שניתנה על ידי השופטת מיכל ברנט
בשם המבקש:
עו"ד ליאור גולן
בשם המשיב:
עו"ד מיכאל דניאלי
פסק-דין
לפניי בקשת רשות ערעור
על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת
מיכל ברנט
) בעת"א 8775-04-18 מיום 5.6.2018 במסגרתה
נדחתה עתירת המבקש נגד שירות בתי הסוהר (להלן:
"שב"ס"
) להוצאתו באבטחה לטקס לזכרה של אמו המנוחה.
רקע והשתלשלות עניינים
1.
המבקש, בן 59, מרצה עונש מאסר בן
16 שנים בגין הריגה וכליאת שווא של בת זוגו (סעיפים 298 ו-377 לחוק העונשין
התשל"ז-1977). הוא מרצה את מאסרו משנת 2011.
2.
המבקש מסווג בקטגוריה א', המונעת
את יציאותיו לחופשה, וזאת על-פי פקודת הנציבות 04.40.00 שעניינה "חופשות
אסירים" (להלן:
הפקודה
). עם זאת, הפקודה קובעת כי בנסיבות מסוימות רשאי
הגורם המוסמך להתיר חופשה חריגה של האסיר בליווי אבטחה. הנסיבות הרלוונטיות
לענייננו מפורטות בסעיף 4 לפקודה:
4. בהתקיים אחד מן האירועים המפורטים להלן, רשאי
הגורם המוסמך כהגדרתו בסעיף 7, לאשר הוצאת אסיר באבטחה וזאת בהתאם לשיקולים המפורטים
בסעיף 2 לעיל, ובלבד שהאירוע לא יתקיים במקום ציבורי או במקום בו אין בידי הצוות המלווה
לפקח ולנטר את תנועות הנכנסים והיוצאים:
א. ביקור
קרוב משפחה מדרגה ראשונה שחלה במחלה אנושה או שנפגע פציעה אנושה, או שהינו חולה במחלה
קשה וממושכת.
ב. השתתפות
באזכרה ליום השבעה או ליום השלושים של פטירת קרוב משפחה מדרגה ראשונה.
ג. השתתפות
באזכרה בתום שנת האבל הראשונה לפטירת קרוב משפחה מדרגה ראשונה.
[ההדגשה הוספה]
3.
בחודש פברואר 2017, הלכה לעולמה
אמו של המבקש, לאחר מאבק במחלה קשה. לטענת המבקש, כאשר הייתה אמו על ערש דווי,
הגיש בקשה להיפרד ממנה בבית החולים, ומיד לאחר מותה ביקש לצאת לטקס הקבורה. לטענתו,
הטיפול בבקשותיו אלה ארך זמן רב מידי וגרם להתייתרותן. לקראת המועד בו מלאו 40 יום
למות אמו המנוחה, הגיש המבקש בקשה לאפשר לו לצאת להתאבל בבית המשפחה למשך 6 שעות.
בקשה זו נבחנה על-ידי ועדת אלימות במשפחה, אשר המליצה שלא להוציא את המבקש לחופשה
חריגה. להערכת הוועדה, באותה העת לא היה שינוי משמעותי במצבו של האסיר ומסוכנתו
נותרה גבוהה ועל כן, בקשתו נדחתה.
בעקבות דחיית
הבקשה על-ידי שב"ס, הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי ביום 23.2.2017,
אשר נדחתה גם היא בנימוק כי לאור חוות הדעת המקצועיות בעניין המבקש, צדק שב"ס
כאשר לא אפשר את יציאתו (עת"א (מרכז) 1656-03-17
בסול נ' שירות בתי הסוהר
(2.3.2017)). בפרק זמן שלאחר מכן, הגיש המבקש
עתירה נוספת בה ביקש להשתלב בקבוצה טיפולית מסוג "שליטה בכעסים", אשר
נועדה לקדם את שילובו באגף ייעודי לטיפול באלימות במשפחה (עת"א (מרכז) 30328-04-17
בסול
נ' שירות בתי הסוהר
(3.10.2017)). עתירה זו התקבלה וכתוצאה
מכך המבקש לקח חלק בקבוצה הטיפולית, ובעבר השתתף בסדנאות חינוכיות בבית הסוהר והוא
משולב בתעסוקה כבר מספר שנים, לשביעות רצון מעסיקיו.
העתירה בבית המשפט קמא
4.
בחודש נובמבר 2017, משמלאו 9
חודשים למות המנוחה, הגיש המבקש בקשה להשתתף בטקס משפחתי לזכר אמו. בקשה זו נדחתה
על ידי שב"ס ביום 3.12.2017 בטענה כי "אינה עומדת בתנאי הפקודה".
לטענת המבקש, מיד לאחר דחיית בקשתו, פנה לקליניקה
לזכויות אסירים במרכז האקדמאי "שערי משפט", לצורך סיוע בכתיבת עתירה
אותה ביקש להגיש לבית המשפט המחוזי, וזאת בשל חשיבות השתתפותו בטקס ומאחר שיכולת
כתיבתו ומשאביו הכלכליים דלים. לדברי המבקש, בעקבות אילוציה של הקליניקה ועומס
עבודתה, עתירתו על החלטת שב"ס שלא לאפשר את יציאתו לטקס הזיכרון, הוגשה לבית
המשפט קמא ביום 8.4.2018, כ-4 חודשים לאחר שניתנה החלטת השב"ס בעניינו. נוכח
הנסיבות שנוצרו, דחתה המשפחה את הטקס לזכר המנוחה ליום 24.6.2018, שאמור היה
להתקיים בביתם בכפר ריינה שבגליל.
5.
שב"ס טען כי יש לדחות את
העתירה מכמה טעמים שונים.
ראשית
, נטען כי עתירתו לא גובתה בתצהירים הדרושים. שנית,
נטען כי בעקבות חלוף הזמן ממתן ההחלטה ועד הגשת העתירה יש לדחותה, שכן נוצר שיהוי.
שלישית, נטען כי בעת מתן ההחלטה, הבקשה לא עמדה בתנאי הפקודה, ולבסוף, נטען כי קיים
פער בין מועד עריכת הטקס ובין מועד מלאת שנה למות אמו המנוחה.
6.
המבקש מצדו טען כי לא ידע שהוחלט
לדחות את בקשתו משום שהוגשה בטרם תום שנת האבל הראשונה. לטענתו, הבקשה הוגשה מבעוד
מועד בכדי לאפשר לו לבצע את כל הבדיקות הדרושות על מנת שיוכל להשתתף בטקס. בנוסף,
הבהיר כי לאור הקביעה הפשטנית כי "הבקשה לא עומדת בתנאי הפקודה", סבר כי
התנגדות שב"ס לבקשה נובעת ממיקומו של הכפר, ולא מצא טעם להגשת בקשה נוספת.
בתגובה לדברי המבקש,
הוסיף שב"ס כי מעבר לטעמים שנמנו לעיל, לא ניתן להיעתר לבקשה משני טעמים
מהותיים. הראשון, משום שטקס האזכרה המבוקש אינו דתי, אלא אזרחי בלבד, ולכן אינו
נכנס בגדר הפקודה. השני, נוגע למידת המסוכנות הנשקפת לכוחות הביטחון (הנדרשים
ללוות אותו ביציאתו מבית הסוהר) כתוצאה מכניסתם לתוך "כפר ערבי".
7.
בית המשפט קמא דחה את העתירה וקבע כי החלטת שב"ס הינה סבירה, מכמה
סיבות. ראשית, אין מדובר במנהג חובה לפי דת האסלאם. שנית, חלפה מעל שנה מאז מות אמו
המנוחה, ולבסוף, מכיוון שקיימת מסוכנות כלפי כוחות הביטחון.
בקשת רשות הערעור
8.
המבקש טוען כי עניינו מעורר שתי
שאלות משפטיות רחבות היקף החורגות מעניינו הפרטי.
השאלה הראשונה נוגעת להיקף
תחולת הפקודה על טקסי אזכרה אשר אינם מבוססים על מנהגי האבלות ביהדות.
לטענת המבקש, הפקודה קובעת רשימה סגורה של מועדים
בהם ניתן להוציא אסיר באבטחת סוהרים לאירועי אבלות. מועדים אלה מבוססים על מנהגי
האבלות ביהדות בלבד – מועד הלוויה, השבעה, יום השלושים, ואזכרה במלאת שנה למות
קרוב מדרגה ראשונה. לטענת המבקש, התנגדות שב"ס לאפשר את יציאתו לטקס הזיכרון
משום שהטקס אינו מחייב על פי האסלאם דורשת את התערבותו של בית משפט זה. נטען כי אי
ההכרה בטקס לזכר המנוחה מטעמי דת, מסבה למבקש פגיעה משולשת בזכותו החוקתית לכבוד:
ראשית, נפגעת דרכו לעצב את הדרך הראויה להנציח את זכר אמו, בהתאם לדרכו ואמונתו,
פגיעה היוצרת מדרג בלתי ראוי בין טקסי האבלות השונים, לפיו מעמדו של האחד גבוה
מהשני; שנית, ההכרה בטקסי אבלות המחויבים על פי הדת בלבד, פוגעת בזכותו החוקתית של
המבקש לחופש מדת; שלישית, היא מפלה לרעה את המבקש, ומצמצמת באופן בלתי שוויוני את
זכותו להנציח את היקרים לו בהשוואה לאסירים ממוצא יהודי.
השאלה השנייה המתעוררת
לטענת המבקש בבקשה זו נוגעת למקום מגוריו של המבקש בו יתקיים טקס הזיכרון – הכפר
ריינה. כמפורט בבקשה, מדובר בכפר אשר מרבית תושביו הם אזרחים מוסלמים ממוצא ערבי.
נשאלת השאלה, האם די במוצאם של תושבי הכפר כדי לקבוע כי נשקפת לכוחות הביטחון סכנה
בכניסה אל יישוב זה, בהעדר תשתית ראייתית הקושרת את הכפר ותושביו לפעילות עוינת.
9.
שב"ס מצידו טוען כי יש לדחות את הבקשה הן על הסף והן לגופה.
לטענתו, יש לדחות הבקשה על הסף שכן אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה שכן
המקרה עוסק ביישום פרטני של הפקודה על מקרה המבקש. בנוסף, טענתו היא כי דין הבקשה
להידחות אף לגופה שכן המבקש פנה בבקשה לצאת באבטחת שב"ס לקבר אמו במלאת 9
חודשים למותה, מועד שאינו כלול בפקודה. כמו כן, נטען כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.
נוסף על כך, נטען כי משום שלא הוגשה בקשה חדשה בסמוך למלאת שנה לפטירת אמו, כלל לא
נבחנה בקשת המבקש ככזו המוכוונת ליציאה לאירוע זה. לכן, הטענה היא כי לא מוצו
ההליכים בפני שב"ס, ומכאן שאין מקום לביקורת שיפוטית על הליך מינהלי שלמעשה
לא התקיים. לטענת שב"ס, באי מיצוי ההליכים ובשיהוי יש כדי ללמד על אקראיות
המועד שנבחר לעלייה לקברה של האם, דבר המלמד, לדבריו, על כך שמדובר על מועד שאינו
ייחודי. נטען כי בשל מחויבות שב"ס לעקרון השוויון, אין מקום לקבל בקשות
פרטניות שאינן עומדות במועדים הקבועים בפקודה, והיענות לבקשה מרחיבה את פרשנות
הפקודה הרבה למעלה מלשונה ותכליתה, וטומנת בחובה השלכות רוחב משמעותיות, הן בבחינת
מחויבות שב"ס להוצאת אסירים לחופשות מיוחדות, הן בבחינת הנטל הכבד הכלול בליווי
אסירים באבטחה לאירועים שונים, והן בבחינת מחויבות הרשות לעקרון השוויון.
דיון והכרעה
10.
לאחר שעיינתי בדברים דעתי כי יש לקבל את בקשת רשות ערעור במקרה זה,
ולדון בה כערעור. דין הערעור להתקבל.
כידוע,
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן ככלל רק במקרים מיוחדים שבהם
מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של האסיר
(בר"ע 7/86
וייל נ' מדינת ישראל
(26.6.1986); רע"ב 6035/10
ביטון נ' מדינת ישראל
, פסקה 6 (25.11.2010)). לפי הגישה המקלה,
בעתירות אסיר יש להחיל אמת מידה מחמירה פחות (רע"ב 425/09
פריניאן נ' פרקליטות המדינה
, פסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז)
אשר גרוניס
(11.3.2009); רע"ב 4785/08
רכיד נ' מדינת ישראל
, פסקה ט (13.8.2008)).
לטעמי, בענייננו מדובר על שאלה החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, הדורשת
מהלך של ביקורת שיפוטית על החלטת שב"ס ופרשנותה את סעיפי הפקודה הרלוונטיים.
11.
הפקודה המדוברת היא הנחיה מינהלית-פנימית של שב"ס.
בית משפט זה קבע בעבר כי ההנחיה המינהלית היא גמישה, ולרשות שמור שיקול הדעת
לסטות ממנה במקרים המתאימים. ואולם לנוכח הפגיעה בוודאות ובשוויוניות שיש בסטייה מן
ההנחיות, ולנוכח ציפיית האזרח כי הרשות תפעל על-פי הנחיותיה, דרושה הצדקה עניינית וסבירה
לסטייה (בג"ץ 4422/92
עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל
, פ"ד מז(3) 853, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת
דליה דורנר
(1993)).
12.
לטענת שב"ס, לו היו מקבלים את טענת המבקש, הייתה בכך סטייה מנהלי
הפקודה. אולם, לדעתי אין מדובר בסטייה
, אלא בהגשמה של
תכלית הפקודה. תכלית הפקודה היא לאפשר לאסיר אשר אינו מאושר לצאת לחופשות במהלך
העניינים הרגיל, לצאת מכותלי בית הסוהר בליווי אבטחה במקרים חריגים ומטעמים
הומניטריים. כמובן שמותו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה נכלל בטעמים אלה, כפי שמצוין
בפקודה, ולא בכדי מתייחסת הפקודה באופן מיוחד למאורע זה, ומאפשרת לשב"ס לשקול
את הוצאת האסיר במספר אירועים והזדמנויות שונות – ללוויית הקרוב (או
במועד
סמוך לה
, כלשון סעיף 5.א לפקודה), ליום השבעה
או ליום השלושים ולאזכרה בתום שנת האבל הראשונה. מכאן ניתן ללמוד כי תכלית הפקודה
היא לאפשר לאסיר להיפרד מהיקרים לו מכל, לפחות במועד אחד, ככל שהנסיבות מאפשרות
זאת. המועדים המצוינים הנוגעים למותו של קרוב מדרגה ראשונה אמנם לקוחים מהמסורת
היהודית, אולם, אין לפרש את הפקודה באופן דווקני ומצומצם, ויש לנקוט בפרשנות מרחיבה,
לטובתם של אסירים שאינם שומרי מצוות, או שאינם יהודים. מובן כי כל אדם שחווה אבדן
קשה יבקש להיפרד מקרוביו באמצעות קיום טקס אזכרה לפי מנהגיו, תהא אמנותו אשר תהא.
אמנם, אין מדובר בזכות הקנויה לאסיר, אך הציפייה הסבירה היא כי נציגי שב"ס
יעשו ככל שביכולתם בנסיבות רגישות אלה, ויאפשרו התייחדות עם זכרו של מנוח שהוא
קרוב משפחה מדרגה ראשונה לפחות פעם אחת במהלך שנת האבל הראשונה, וזאת בין אם הדבר
נעשה במסגרת טקס דתי ובין אם לאו. בניגוד לפרשנות שב"ס, אין הפקודה דורשת כי
השחרור ללוויה או לאזכרת המת ייעשה רק במועד המחייב לפי דתו של המבקש, ואין לייחס
פרשנות כזו לפקודה, באשר היא תפגע באופן בלתי ראוי בזכויותיהם של מי שאינם מקפידים
על קיום מנהגי האבלות הדתיים. בעניין
רביזדה
השופטת
אילה פרוקצ'יה
ציינה:
הציפייה של כל אדם לקחת חלק באירועים בעלי
משמעות מיוחדת בחייהם ובמותם של קרובי משפחתו היא טבעית, ומובנת מאליה. ההשתתפות
באירועי שמחה כבאירועי אבל של בני משפחה קרובים היא חלק ממימוש הציפייה של האדם
לחיי משפחה, בין בהיקפה הגרעיני, ובין בהיקפה הרחב. ציפייה זו נקשרת גם לאמונה
ולמנהגי הדת. ציפייה טבעית זו של האדם אינה נעלמת עם הפיכתו לאסיר, שקירות הכלא
מפרידים בינו לבין החברה. עם זאת, המגבלות על החירות האישית הנלוות למאסר משפיעות
באופן בלתי נמנע על מידת היכולת של האסיר להגשים את ציפייתו הטבעית להיות חלק
מאירועים משמעותיים וחשובים בחיי משפחתו הקרובה. בגדר מגבלות אלה עשויים לבוא, בין
היתר, שיקולים של בטחון הציבור, בטחון האסיר עצמו, וכן היבטים מערכתיים שונים
הקשורים בהיקף המשאבים וביכולת ההיערכות של רשויות שב"ס, על מערכות האבטחה
הנתונות להם. ציפייתו של האסיר כפופה, אפוא, בין היתר למגוון שיקולים מערכתיים
האוצלים על היקף היכולת להתיר את יציאתו בליווי למטרות משפחתיות ואישיות שונות. (רע"ב
844/07
רביזדה נ' שרות בתי הסוהר
, פסקה 8 (2007)).
13.
בענייננו, מדובר באסיר שאיבד את אמו בעת שהייתו במאסר, ולא זכה להיפרד
ממנה ברגעיה האחרונים, להיות נוכח בהלווייתה או לעלות לקברה. בקשותיו הרבות של
המבקש בנושא, עוד בטרם הלכה לעולמה המנוחה, ועד היום, שנה ו-7 חודשים אחרי מותה,
מלמדות על חשיבות העניין עבורו, ואין לקבל את פרשנות שב"ס כי המועד שנבחר הוא
אקראי ומלמד על חוסר ייחוד עבור המבקש. לא מדובר בביקור אקראי בקבר, שכן המבקש
מצביע על קיומו של טקס אזכרה משפחתי לציון שנה למות המנוחה, הכולל פעילות מוגדרת
ומתוכננת בכפר מגוריה של המנוחה בו ינכחו כל בני המשפחה הקרובה (על פי הנמסר, טקס
בניהול השייח' הכולל הקראת פרקים מהקוראן והעלאת זכרונות מחייה של המנוחה). זאת
ועוד, המשפחה הבהירה כי עקב חשיבות נוכחות המבקש בטקס היא ממתינה עם קיומו עד למתן
החלטה
סופית בבקשה זו (ראו הודעת הבהרה מטעם המבקש מיום 26.7.2018). דחיית הטקס במשך חודשים רבים דווקא מצביעה על חשיבות קיומו עבור המבקש ומשפחתו, הממתינים זמן רב על מנת לקיימו לפי דרכם והשקפתם. דווקנותו של שב"ס ודחיית הבקשה מטעמים פרוצדורליים וטכניים גרידא, כגון מועד הגשת הבקשה המוקדם, איננה סבירה וחוטאת לתכלית הפקודה, ששמה בבסיסה טעמים הומניטריים.
14.
באשר לנסיבות הביטחוניות, הרי שמתשובת שב"ס עולה כי הן לא עמדו ביסוד דחיית הבקשה (ראו סעיף 65 לתגובתו), ומשכך אין לי אלא להניח כי אין בהם כשלעצמם כדי להצדיק את דחיית הבקשה להשתתף בטקס האמור.
15.
סוף דבר: דין הבקשה והערעור להתקבל, במובן זה שעל המשיב לאפשר את יציאת המבקש לטקס אזכרה משפחתי לאמו במועד קרוב שייקבע על ידי המשפחה, בתיאום עם רשויות שב"ס.
ניתן
היום, כ"ח בתשרי התשע"ט (7.10.2018).
ש ו פ ט