רע"ב 5465/10 יוסף רמי נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הוא אסיר בכלא איילון הנושא במאסר בן 30 חודשים לאחר שהורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (החזקה במטען חבלה). לאחר שנשא בשני שלישים מתקופת מאסרו, הוא ביקש לשחררו על תנאי, ובהחלטתה אמרה וועדת השחרורים כי "לא בלי היסוסים" היא סבורה "שאם יש סיכוי בעבור האסיר הזה לשנות את דרכיו, הרי היום זוהי נקודת הזמן המתאימה בעבורו לעשות כן" (החלטה מיום 23.6.10).

2.

כנגד החלטה זו עתרה המשיבה לבית-המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים, ועתירתה התקבלה. נקבע כי וועדת השחרורים לא נתנה משקל הולם לנתונים שעמדו לחובת המבקש - עברו הפלילי הכולל שמונה הרשעות בעבירות של אלימות ובריונות; הוא שב לדרכו העבריינית על אף הזדמנויות קודמות שניתנו לו; קיומו של מידע על קשר נמשך עם גורמים עבריינים, ועל פעילות עבריינית בה נטל המבקש חלק בעודו במאסר; ולבסוף, התנהגות שלילית של המבקש בתקופת מאסרו. נקבע כי נוכח כל אלה לא עלה בידי המבקש להוכיח כי אין בשחרורו המוקדם כדי לסכן את שלום הציבור.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. הוא סבור כי לא נוצרה עילה להתערבות בשיקול דעתה של וועדת השחרורים, הואיל וזו בחנה כדבעי את כל השיקולים הצריכים לעניין. המבקש טוען עוד, כי אף לגופם של דברים לא נפל פגם בהחלטת הוועדה, מאחר והצליח לשכנעה כי שינה את דרכו. מנגד, סבורה המשיבה כי דין הבקשה להידחות.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית כללית או בעלת עניין ציבורי החורג מעניינו של המבקש (רע"ב 7/86 וייל נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.06.86) ). בקשה זו אינה נמנית על אלה, הואיל והיא עוסקת בסוגיות פרטניות אשר נבחנו לעומקן על ידי בית-משפט קמא.

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם לגופו של עניין אין ממש בטיעונו של המבקש. אכן, סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, מקנה לוועדת השחרורים את הסמכות לשחרר אסיר ממאסרו קודם שנשא בו במלואו, אולם הוא גם מורה לוועדה שלא להורות על השחרור " אלא אם שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור ". העולה מכך הוא אפוא, כי השחרור המוקדם אינו בבחינת זכות קנויה, והנטל להראות כי אין בו כדי לסכן את שלום הציבור מוטל על כתפיו של המבקש (רע"ב 2546/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 10 (טרם פורסם, 1.8.06)). בית המשפט קמא מצא כי המבקש לא הרים נטל זה, ועל כן לא נפל פגם בהחלטתו.

הבקשה נדחית.