רע"ב/רעב"ס 5604-24 רע"ב/רעב"ס 5604-24

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 24.6.2024, בעת"א 35683-04-24 (השופט ע' כהן), שבו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת המשיב, שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) שלא לאפשר לו לעלות לקברו של אחיו, בטרם תחלוף שנה מיום פטירתו.

2.המבקש הוא אסיר המרצה עונש מאסר של כ-24 שנים בגין עבירות רצח וחבלה בנסיבות מחמירות. ביום 21.4.2024, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שבה השיג על החלטת שב"ס לדחות את בקשתו לפקוד את קבר אחיו, שנפטר ביום 25.7.2023. בעתירה נטען, כי על-פי מנהגי האבלות בדת האיסלם קיימת חובה לעלות לקבר המנוח במהלך השנה הראשונה לפטירתו. כמו כן נטען, כי ביום 1.12.2023, נערך הסכם סולחה בין משפחת המבקש למשפחת קורבן העבירה, ומשכך, אין ממש בעמדת שב"ס, שלפיה הוצאת המבקש מבית הסוהר כדי לעלות לקבר אחיו תסכן את המבקש ואת צוות הליווי.

3.העתירה – נדחתה. נקבע, כי התנגדות שב"ס להוצאת המבקש בליווי מבוססת על "התנגדות הגורמים המקצועיים", אשר חרף היותם "מודעים לטענת העותר שקיימת סולחה בין משפחתו למשפחת קורבן העבירה", סבורים כי "קיים סכסוך דמים פעיל אשר יגרום לסיכון [המבקש] עצמו ולצוות הליווי". על רקע זה קבע בית המשפט המחוזי, כי "[שב"ס] שקל את השיקולים הרלוונטיים והסתמך על המלצת גורמי המקצוע, לא נפל פגם בשיקול הדעת, ולכן העתירה נדחית".

מכאן הבקשה שלפנַי.

4.לטענת המבקש, עניינו מעלה שאלה עקרונית, "באם חוות דעת כללית של משטרת ישראל אודות סכסוך פעיל בין משפחות מחוץ לכותלי הכלא, ללא התייחסות קונקרטית למבקש עצמו וכוונת או סכנת פגיעה בו, יש בה ממש בכדי להתנגד לעלייה קצרה לקבר של בן משפחה מדרגה ראשונה". כמו כן נטען, כי "הסעד המבוקש נוגע לעניינים שבהם בתי המשפט לעתים פועלים מתוך שיקול אנושי". לגוף הדברים, שב המבקש על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי.

5.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, על נספחיה, ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בהגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים – תינתן במשורה, רק במקרים שיש בהם כדי לעורר שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו: רע"ב 4959/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 והאסמכתאות שם (3.9.2015)). חרף הנופך העקרוני שניסה לצקת המבקש בבקשה – לא שוכנעתי כי הבקשה שלפנַי מעוררת שאלה עקרונית; היא מתמקדת בעניינו הקונקרטי של המבקש, נסובה סביב דל"ת אמותיו, וממילא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור; גם חשש לעיוות דין אין כאן.

6.מעבר לנדרש, אוסיף גם לגופם של דברים: סעיף 8ב לפקודת נציבות בתי הסוהר 04.40.01 "הוצאת אסיר באבטחה מבית הסוהר" (להלן: פקודת יציאה באבטחה), מונה מספר שיקולים שיש להביא בחשבון כדי להתיר יציאה באבטחה לאסירים, כאשר לשב"ס מסור שיקול דעת רחב, אם להיענות לבקשה, אם לאו (ראו: רע"ב 844/07 רביזדה נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 8 (29.1.2007); רע"ב 5712/12 קייס נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 11 (10.10.2012)). במקרה דנן, סמך שב"ס את החלטתו על מידע מודיעיני, ועל הסיכון הביטחוני הכרוך בהוצאת המבקש, כנדרש לפי פקודת יציאה באבטחה. משאלה הם פני הדברים, אין מקום להתערבות בשיקול הדעת שהופעל. אכן, הנסיבות שנוצרו – מצערות וכואבות; לבטח ניתן להבין לליבו של המבקש, להזדהות עם רצונו לעלות לקברו של אחיו בטרם תחלוף שנת האבל הראשונה. אולם, חרף ההבנה לקושי ולמועקה שייגרמו למבקש כתוצאה מדחיית בקשתו, הרי שבהינתן החומר המודיעיני הקיים; בשים לב לעמדתה המקצועית החד-משמעית של המשטרה, שלא להוציאו לליווי; ובהתחשב בעמדת שב"ס שלפיה אין בליווי הסוהרים כדי לאיין את הסיכון החמור – סיכון שאליו חשופים גם הסוהרים עצמם, וכן צדדים שלישיים חפים מפשע – אין מנוס. הרושם המצטבר ממכלול הנתונים – ברור וחד-משמעי; המסוכנות הנשקפת – משמעותית וקונקרטית.

7.הבקשה נדחית אפוא בזאת.