רע"ב 5743/15 דן שרון נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הוא אסיר שהורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות; ועבירות נוספות כמפורט בגזר הדין. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא

ג' קרא ) השית על המבקש בגזר דין מיום 1.3.2012 עונשי מאסר ומאסר על תנאי, ובצד אלה חייב אותו בתשלום פיצויים לנפגעי העבירות שעבר בסך של 343,000 ש"ח. המבקש הגיש ביום 12.7.2015 בקשה "לדחיית תשלום הפיצוי" לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא ג' קרא ) דחה ביום 3.8.2015 את הבקשה וקבע כי בקשה לדחיית תשלום או לפריסתו נתונה לסמכותו הייחודית של המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז ). המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, שנדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 16.8.2015.

2.

מכאן הבקשה שלפניי, שהוכתרה כ"כתב בקשת רשות הערעור". המבקש טוען כי טרם שהוגשה בקשתו לדחיית תשלום הפיצוי לבית המשפט קמא, הוא פנה למרכז לגביית קנסות שהודיעו כי עניין זה הוא בסמכותו של בית המשפט. משכך, טוען המבקש, שגה בית המשפט קמא שלא דן בבקשתו לגופה ושלא דחה את מועד התשלום עד לשחרורו ממאסרו בהיעדר כל מקור הכנסה במהלך המאסר. המבקש מוסיף כי הוא צפוי להתייצב לפני ועדת שחרורים וכי אי תשלום הפיצויים – בהיעדר החלטה שיפוטית הדוחה את המועד לכך – יטה את הכף שלא לאפשר לו שחרור מוקדם. בצד בקשה זו הגיש המבקש "בקשה למתן צו עיכוב זמני" שבה מבוקש כי יעוכב מועד תשלום הפיצויים עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. המבקש טוען כי אם התשלום לא יעוכב ייגרם לו נזק בלתי הפיך מכיוון שוועדת השחרורים תיטה שלא לאפשר לו שחרור מוקדם; וכי סיכוייו בבקשה גבוהים. בהודעה מיום 27.8.2015 ביקש המבקש כי ההליך יסווג כ"בקשת רשות ערעור" ולא כ"רשות ערעור בעתירת אסיר"; ביום 3.9.2015 הגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי; וביום 6.10.2015 הגיש "בקשה למתן החלטה" שבה ציין כי הוא צפוי להופיע לפני ועדת שחרורים ביום 12.10.2015 וביקש שתינתן בעניינו החלטה על מנת שלא תעוכב החלטת הוועדה בעניין שחרורו.

1.

התבקשה תשובת המשיבה הן לגבי סיווג ההליך כרשות ערעור בעתירת אסיר, הן לגופה של הבקשה. המשיבה טוענת כי משלא הוגשה עתירת אסיר, הליך של בקשת רשות לערער על עתירה שכזו אינו ההליך המתאים בענייננו, וככל שהבקשה עוסקת בהשגה על החלטה של המרכז בנושא דחיית מועד תשלום הפיצויים, ההליך הנכון לכך הוא עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ, וזאת לאחר מיצוי הליכים מול המרכז. בהמשך לכך טוען המשיב כי ככל שמטרתה של הבקשה היא ערעור על החלטת בית המשפט קמא, זה האחרון כלל לא היה מוסמך לדון בבקשה לדחיית מועד התשלום שהוגשה על ידי המבקש משגזר הדין שיצא תחת ידיו הפך לחלוט לפני כשלוש שנים. המשיבה ציינה כי המבקש פנה אל המרכז פעם נוספת – לאחר שהגיש את הבקשה דנן – בבקשה לדחיית מועד התשלום. ביום 31.8.2015 הודיע המרכז למבקש כי הבקשה הוגשה ללא מסמכים תומכים וכי לא ניתן לדון בה. סופו של דבר טוענת המשיבה כי בפני המבקש פתוחה הדרך לפנות בבקשה נוספת למרכז בצירוף המסמכים הנדרשים; וכי דין הבקשה דנן להידחות על הסף מהטעמים שפורטו ומבלי להביע עמדה לגופן של טענות המבקש.

2.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה מצאתי כי דינה להידחות. מבחינת מהותה, עסקינן בבקשה לדחיית מועד תשלום הפיצויים שבהם חויב המבקש בגזר הדין. סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 קובע כי "מנהל המרכז רשאי, על פי בקשתו של חייב, לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פריסה או דחיה של התשלום כאמור". מכך עולה כי הסמכות לדון בבקשה לדחיית מועד התשלום נתונה למרכז ולא לבית המשפט שגזר את דינו של המבקש (ראו והשוו: סעיפים 66, 70 ו-77(ג) לחוק העונשין [נוסח משולב], התשל"ז-1977; רע"א 8994/11 חליל נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (29.4.2012); בג"ץ 5087/11 פלוני נ' המרכז לגביית קנסות (1.2.2012)); וכי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שעמד על היעדר סמכותו לדון בבקשה. בשולי הדברים יצוין כי הדרך פתוחה בפני המבקש – ככל שהוא מעוניין בכך – להגיש בקשה נוספת לדחיית מועד תשלום הפיצויים למרכז בצירוף המסמכים הנדרשים כאמור בהחלטת המרכז מיום 31.8.2015; וכי המבקש הגיש ביום 6.10.2015 עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ נגד המרכז (בג"ץ 6541/15). למותר לציין כי אין באמור בהחלטתי זו כדי להביע עמדה בטענות המבקש לגופן או בטענות שהעלה בעתירתו.

הבקשה נדחית אפוא. הבקשה למתן צו עיכוב זמני מתייתרת לפיכך והיא נדחית גם כן. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.