רע"ב 6481/02 רפי אוחנינה נ. ועדת השחרורים גוש שרון

1.המבקש, יליד 1978, ובעל עבר פלילי, הורשע לאחר הסדר טיעון בעבירה של סחיטה באיומים ועונשו הועמד (לאחר ערעור) על שלושים חדשי מאסר, מתוכם חמישה עשר חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי; כמו-כן הופעל במצטבר עונש מאסר לתקופה של ששה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו במחציתו במצטבר לעונש הנ"ל, כך שבסך הכל על המבקש לרצות שמונה-עשר חדשי מאסר בפועל. בפסק דינו של בית משפט זה (ע"פ 602/02) צויין שהעבירה בה הורשע המבקש היא חמורה אך בית המשפט לא ראה מנוס מלהפחית בעונשו אך מטעמים של אחידות הענישה. ועדת השחרורים החליטה לדחות את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם וערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה. מכאן בקשת הרשות לערער שלפני.

בדחותו את עתירתו של המבקש ציין בית המשפט המחוזי שבקורתו על החלטת ועדת השחרורים היא בקורת מנהלית; ולגוף הענין: מדובר במאסר שני של המבקש, כאשר ממאסרו הראשון שוחרר שחרור מוקדם, קיים חומר מודיעני חסוי בו עיינו ועדת השחרורים ובית המשפט הצביע על מסוכנותו של המבקש וגם לא הוגשה על ידו כל תכנית שיקומית; בית המשפט המחוזי סרב לייחס משקל לחוות דעת של פסיכולוגית שהוגשה לו (ולא היתה לפני ועדת השחרורים) והוא דחה טענה של אפליה בין המבקש לבין שותפיו לפשע, ששוחררו שחרור מוקדם.

2.בבקשה שלפני חזר פרקליט המבקש בפירוט רב על הטענות אותן העלה בבית המשפט המחוזי. הוא טען שועדת השחרורים התעלמה מנתוניו האישיים של המבקש ומהתנהגותו בין כתלי בית הכלא, מתקופת המאסר הקצרה שהושתה עליו ומהעובדה ששותפיו למעשה שוחררו שחרור מוקדם. הוא חלק על נימוקו של בית המשפט המחוזי בדבר העדר תכנית שיקום ועל התייחסותו של בית המשפט המחוזי לחוות הדעת של הפסיכולוגית והשיג על הסתמכותן של הערכאות שקדמו לי על החומר החסוי וכן קבל על מיעוט המידע שנמסר לפרקליט המבקש על אודותיו. אליבא דדידו מעוררת הבקשה לרשות לערער שלוש סוגיות עקרוניות: (א) חובת הועדה ובית המשפט לגלות לאסיר "חלקים נרחבים ככל היותר מהחומר הקיים בעניינו"; (ב) לא ניתן למנוע שחרורו של אסיר אך ורק על יסוד חומר חסוי; (ג) ועדת השחרורים וגם בית המשפט התעלמו מהאפשרות, שהועלתה לפניהם לשקול אפשרות של שחרור המבקש בתנאים.

3.לפי בקשתי - ואולי לפנים משורת הדין - בקשתי מנציגת הפרקליטות להמציא לעיוני בלבד את החומר החסוי, שהיה לפני הערכאות שקדמו לי; עיינתי בו ונחה דעתי שהערכאות שקדמו לי יכלו להסיק מהאמור בו את אשר הסיקו לגבי מסוכנותו של המבקש, וכי לא היה מקום לגלות לפרקליט המבקש אודותיו יותר ממה שנתגלה לו. לא מצאתי כל תימוכין לטענה המשפטית שועדת השחרורים אינה רשאית לתמוך את החלטתה אך בחומר חסוי והחזרה הסטראוטיפית על עקרונותיו החוקתיים של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כדי לתמוך בטענה זו, אינה יכולה להועיל למבקש: גם במשטר של עקרונות חוקתיים יכול שחומר ראייתי במשקל מתאים, גם אם הוא חסוי, יצדיק בסוגיה שלפנינו את המסקנה שאדם הוא מסוכן; הדברים הם כך ביתר שאת כאשר הערכאות שקדמו לי תמכו את מסקנותיהן לא רק בחומר החסוי אלא אף בשיקולים נוספים. הערכת מסוכנותו של המבקש והנמקת הערכאות שקדמו לי אינן מצדיקות בחינת האפשרות של שחרורו של המבקש בתנאים.

כל שאר טענותיו של המבקש, אותן העלה בבקשה שלפני, כמו: הפלייתו הנטענת של המבקש לעומת שותפיו לפשע, העדר התכנית השיקומית, הערכת חוות הדעת של הפסיכולוגית, ההתעלמות הנטענת מנתוניו האישיים של המבקש, התנהגותו בין כתלי בית הכלא ותקופת המאסר הקצרה שהושתה עליו, אינן מעוררות שאלות המצדיקות בדיקה חוזרת של הענין בערכאה נוספת.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.