רע"ב 6494/20 אליהו קריספיל נ. שירות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 20.8.2020 של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט י' בן-חמו ), שבגדרו נדחתה עתירת המבקש להשתלב בסבב חופשות מן הכלא (עת"א 50810-02-20).

המבקש הוא אסיר המרצה החל מיום 24.11.2015 עונש מאסר של 16 שנים, בשל הרשעתו בעבירות של הריגה ושיבוש מהלכי חקירה (תפ"ח 35178-12-15 ); ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין נדחה ביום 17.4.2018 (ע"פ 3811/17). בעברו של המבקש שורת הרשעות בעבירות סמים, אלימות ורכוש, שבגינן ריצה ארבעה עונשי מאסר בפועל, כאשר ממאסרו האחרון שוחרר ביום 1.3.2009 וזה לו מאסרו החמישי.

2.

כעולה מטענות המבקש בעתירה, לאחר שריצה רבע מתקופת מאסרו הנוכחי פנה לשירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) בבקשה לשלבו בסבב חופשות – ואולם בקשתו נדחתה, בנימוק שלפיו המבקש אינו עומד בתנאי הסף ליציאה לחופשה הקבועים בסעיף יז לפקודת נציבות בתי הסוהר 04.40.00 "חופשות אסירים" (להלן: פקודת החופשות ). על פי סעיף יז(1), ניתן לשקול הוצאתו של אסיר לחופשה לאחר שריצה רבע מתקופת מאסרו; ואולם סעיף יז(2) מסייג ומבהיר כדלקמן:

"על אף האמור בסעיף קטן (1) לעיל, אסיר המרצה את מאסרו השלישי, וטרם חלפו שבע שנים מסיום ריצוי מאסרו הקודם – הוצאתו לחופשה תישקל רק לאחר שריצה מחצית מתקופת מאסרו, ובכפוף ליתרות המאסר כמפורט בסעיף קטן (1) לעיל.

לעניין סעיף זה, ' מאסר ' – תקופת מאסר בת 30 יום ומעלה, לרבות מאסר המרוצה בדרך של עבודות שירות, מאסר בשל אי תשלום קנס או מאסר בגין ביטול שחרור על תנאי לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ולמעט מאסר אזרחי אשר לא יימנה לצורך סעיף זה".

3.

המבקש עתר לבית המשפט המחוזי לשלבו בסבב חופשות מהכלא, משריצה יותר מרבע מתקופת מאסרו הנוכחית ובהינתן נסיבותיו האישיות. לעמדת המבקש סעיף יז(2) לפקנ"צ אינו חל בעניינו – שכן בעת הגשת העתירה כל הרשעותיו למעט אחת התיישנו זה מכבר, כך שמאסרו הנוכחי מהווה מאסר שני בלבד ולא מאסר שלישי או יותר כאמור בסעיף. המבקש הסתמך בהקשר זה על סעיפים 9 ו-10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ), שעניינם בהתיישנות עבירות ועונשים; וכן על הוראת סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי ), האוסרת על מסירת מידע מן המרשם הפלילי בדבר הרשעות שהתיישנו. לגישת המבקש, פקודת החופשות כפופה לעקרונות יסוד שהותוו בחקיקה ראשית, ובין היתר להוראות ההתיישנות שבחסד"פ ובחוק המרשם הפלילי, ויש לפרש את הוראותיה בהתאם – כך שלעניין סעיף יז לפקודת החופשות אין למנות מאסרים בגין עבירות או הרשעות שהתיישנו בעת הגשת הבקשה ליציאה לחופשה. בתוך כך הדגיש המבקש כי הרשעותיו שהתיישנו הן בגין עבירות ישנות מאוד שאותן ביצע בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, וכי מדובר בתקופות מאסר קצרות של חודשים בודדים. לבסוף נטען, כי שב"ס לא נתן משקל ראוי להתנהגותו החיובית במסגרת מאסרו הנוכחי, ולעובדה שעבר הליך טיפולי ממשי; סיים טיפול במחלקת התמכרויות בהצלחה; נעדר עבירות משמעת; והשתלב בעבודה במרכז היצרני של בית הסוהר.

במענה לעתירה הבהיר שב"ס כי בכל הנוגע לסעיף יז לפקודת החופשות, מאסרו הנוכחי של המבקש הינו מאסרו הרביעי (למעשה מדובר במאסר חמישי, אך אחד המאסרים היה לתקופה קצרה מ-30 יום ועל כן אינו בא במניין); וכי מעת שחרורו ממאסרו האחרון (יום 1.3.2009) ועד לתחילת מאסרו הנוכחי (24.11.2015) טרם חלף פרק זמן של 7 שנים. במצב דברים זה, עניינו של המבקש נופל בגדרי סעיף יז(2) לפקודת החופשות, ועל כן אין מקום לשקול את שילובו בסבב חופשות עד לאחר שירצה מחצית מתקופת מאסרו ביום 23.11.2023. עוד לעמדת שב"ס, סעיפים 9 ו-10 לחסד"פ שעליהם נסמך המבקש, מתייחסים להתיישנות עבירות רק בכל הנוגע להעמדה לדין ולביצוע עונש, ואינם רלוונטיים לקביעת זכאותו של אסיר להשתלב בסבב חופשות; וכך גם סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי, שנועד בעיקרו לצרכים פרוצדורליים ובין היתר להסדרה של מסירת מידע מן המרשם הפלילי לגופים שונים. בתוך כך הובהר, כי בבוא הגורם המוסמך בשב"ס לבחון בקשה לחופשה, אין הוא נסמך על המרשם הפלילי ואף אינו זכאי לעיין במידע שבמרשם לצורך בחינת בקשה כאמור. ועוד הודגש כי חופשה אינה זכות הקנויה לאסיר; וכי שב"ס הוא שאמון על קביעת הקריטריונים למתן פריבילגיה של חופשה, וזאת לשם שמירה על שלום הציבור וביטחונו מפני האסיר במהלך החופשה והבטחת חזרתו להמשך ריצוי מאסרו. בתוך כך, התכלית העומדת בבסיס הוראת יז(2) לפקודת החופשות הינה שבביצוע עבירות חוזרות בתקופה קצרה יש משום עדות למסוכנות לציבור – ועל כן במקרים אלה שב"ס נדרש לבחון עניינו של אסיר לאורך זמן בטרם תישקל הוצאתו לחופשה.

4.

ביום 20.8.2020 הורה בית המשפט המחוזי על דחיית העתירה. הובהר כי נקודת המוצא היא שחופשה לאסיר אינה זכות קנויה אלא הטבה הניתנת על ידי הגורם המינהלי בשב"ס, בהתאם לשיקול דעתו; ואחד השיקולים המרכזיים בהקשר זה הוא מידת המסוכנות הנשקפת מהאסיר – שעליה ניתן ללמוד בין היתר מעבירות קודמות ומאסרים קודמים שריצה. הובהר כי מאסרים קודמים מהווים ראיה מינהלית בדבר מסוכנות האסיר, ששב"ס נדרש לשקול ואף לסמוך עליה בבואו להתיר יציאה לחופשה. אשר למבקש, בית המשפט ציין כי לצורך סעיף יז לפקודת החופשות הלה ריצה שלושה עונשי מאסר קודמים וזהו לו מאסרו הרביעי – ויש באמור כדי להעיד על מסוכנותו, גם אם לפי חוק המרשם הפלילי חלק ממאסרים אלה התיישנו, ומשכך אין מקום לשקול הוצאתו של המבקש לחופשה עד שירצה מחצית ממאסרו.

המבקש ממאן להשלים עם פסק הדין, ובבקשה לרשות ערעור הוא חוזר על טענותיו בבית המשפט המחוזי לעניין התיישנות מאסריו הקודמים. לעמדת המבקש בקשת רשות הערעור מעוררת שאלות משפטיות כבדות משקל, המשליכות על היקף זכויותיהם של כלל האסירים בישראל – ובהן שאלת התיישנות מאסרים קודמים לצורך סעיף יז לפקודת החופשות; וכן השאלה מהו המועד הקובע למניין שבע השנים מעת המאסר הקודם ועד למאסר הנוכחי (האם המניין מסתיים עם תחילת המאסר הנוכחי, שמא ביום היציאה לחופשה).

5.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. הלכה היא כי מתן רשות ערעור על פסק דין בעתירת אסיר תינתן באופן מצומצם ורק באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של המבקש ובעלת חשיבות משפטית או ציבורית (ראו למשל לאחרונה: רע"ב 6131/20 סרחאן נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 5 (17.9.2020); רע"ב 4721/20 פרחאת נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 7 (14.7.2020)). בענייננו, חרף ניסיונו של המבקש לשוות לטענותיו נופך עקרוני, ניכר כי אלה נטועות היטב בנסיבותיו הפרטניות וברצונו להשתלב בסבב חופשות – ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

גם לגופם של דברים אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מאסרו הנוכחי של המבקש הוא לו רביעי במספר (מאסר נוסף שריצה היה בן פחות מ-30 יום ולכן אינו בא במניין); וטרם חלפו 7 שנים מעת שסיים לרצות את מאסרו האחרון (ביום 1.3.2009) ועד לתחילת מאסרו הנוכחי (24.11.2015). בנסיבות אלה חל בעניינו סעיף יז(2) לפקודת החופשות – שלפיו אין מקום לשקול הוצאתו של המבקש לחופשה עד שירצה מחצית מתקופת מאסרו. במטרה להשתלב בסבב חופשות כבר עתה, טוען המבקש כי אין להביא במניין את אותם מאסרים בגין עבירות והרשעות שהתיישנו לפי החסד"פ או לפי חוק המרשם הפלילי; וכן נטען שיש למנות שבע שנים מעת שסיים את מעצרו האחרון ועד למועד הגשת הבקשה ליציאה לחופשה – ולא עד למועד שבו החל לרצות את מאסרו הנוכחי. אלא שלטענות אלה אין כל עיגון, לא בלשונו הברורה והמפורשת של סעיף יז לפקודת החופשות, ולא בתכליתו של סעיף זה.

להוראת התיישנות העבירות שבחסד"פ מספר תכליות – ובהן שכחה ומחילה; זכות הנאשם לסיום מהיר של ההליך הפלילי; הצורך בבירור האמת; ודרבון הרשויות למילוי תפקידן (רע"פ 1553/15 עיסא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "השומרון" , פסקאות 30-23 (31.10.2017)). אשר להוראות ההתיישנות הקבועות בחוק המרשם הפלילי – ככלל מטרתן היא לאפשר לאדם שהורשע בפלילים 'לפתוח דף חדש' לאחר ששילם את חובו לחברה (בג"ץ 3095/15 ה תנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל , פסקה 20 (13.8.2015)). ברי אפוא כי אין דבר בין הוראות חוק אלה ובין סעיף יז לפקודת החופשות – שחל על אסיר המרצה מאסר בגין עבירות שלא התיישנו, ותכליתו לקבוע מתווה לבחינת יציאתו של האסיר לחופשה מן הכלא. ויובהר: מניין המאסרים הקודמים שריצה האסיר, וחלוף הזמן מעת מאסרו האחרון, מהווים אינדיקציה למידת המסוכנות הנשקפת מן האסיר בעת יציאתו לחופשה – ובהקשר זה אין רבותא אם מדובר במאסרים בגין עבירות או הרשעות שהתיישנו זה מכבר, אם לאו. אין אפוא כל יסוד להכפיף את הוראת סעיף יז(2) לפקודת החופשות לתקופות התיישנות הקבועות בחסד"פ ובחוק המרשם הפלילי, שמטרתן שונה בתכלית. ועוד יצוין כי קביעת שב"ס, שלפיה יש למנות שבע שנים מיום שחרורו של אסיר ממאסרו האחרון ועד לתחילת מאסרו הנוכחי, עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף ואף בעניין זה אין מקום להתערבות.

6.

כידוע, יציאה לחופשה היא פריבילגיה הנתונה לאסיר שנמצא מתאים לכך, בהתאם לשיקול דעת הגורמים המוסמכים בשב"ס, ואין מדובר בזכות מוקנית הנתונה לאסיר (ראו למשל: רע"ב 4421/19 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (31.7.2019)). בעניינו של המבקש, הגורם המוסמך בשב"ס דחה את בקשתו לחופשה משנמצא כי אינו עומד בתנאי הסף שהוגדרו בסעיף יז(2) לפקודת החופשות – וזאת משריצה שלושה מאסרים קודמים, וטרם חלפו שבע שנים ממועד שחרורו מהמאסר האחרון ועד תחילת ריצוי מאסרו הנוכחי. בקשת רשות הערעור אינה מניחה תשתית עובדתית שיש בה כדי ללמד על פגם שנפל בהחלטת שב"ס בנדון או בהכרעת בית המשפט המחוזי.

בלא לגרוע מהאמור, יצוין כי מטענות המבקש ניכר שבמאסרו הנוכחי עשה כברת דרך שיקומית מרשימה. טוב יעשה אם ידבק בדרך זו, וחזקה על שב"ס כי מאמציו והישגיו יובאו בחשבון כשתגיע העת לשקול שילובו בסבב חופשות.

9.

התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחית.