רע"ב 7349/09 ניהאד יוסף ג'נדייה נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע (כב' השופטות ר' אבידע , ר' יפה כץ , ח' סלוטקי ), בגדרו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים שליד כלא "אשל" (להלן: ועדת השחרורים ) – שלא קיבלה את בקשתו לקיים דיון חוזר בעתירתו לשחרור מוקדם ממאסרו.

2.

המבקש, אסיר בכלא "נפחא", הורשע בתאריך 26.2.1991 בעבירה של רצח על רקע לאומני, שביצע בשנת 1989, בהיותו בן 16. בגין ההרשעה נגזר על המבקש עונש מאסר של 30 שנים, אשר הופחת בעקבות ערעור לבית משפט זה ל-25 שנות מאסר. במהלך ריצוי מאסרו הורשע המבקש בעבירה של נסיון בריחה ממשמורת, ונגזר עליו עונש של שנתיים מאסר, מתוכן חצי שנה מצטברת למאסרו הקודם.

בתאריך 30.11.2006 נדונה בועדת השחרורים בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ) . הועדה דחתה את הבקשה בנימוק שלא השתכנעה כי המבקש שינה את אורחותיו וכי עודנו מסוכן לציבור. בין היתר, ציינה הועדה את עובדת היות המבקש חבר בכיר בארגון "פתח" בכלא. עתירה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי כנגד החלטה זו נדחתה, ובעקבותיה נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה (החלטת חברי, השופט ע' פוגלמן , ברע"ב 6083/06, מתאריך 21.10.2007). כחודשיים לאחר ההחלטה ב-רע"ב 6083/06 הנ"ל, הגיש המבקש בקשה נוספת לועדת השחרורים, אשר דחתה את בקשתו מהנימוק שלא נמצא כי חל שינוי נסיבות בעניינו של המבקש, אשר מצדיק קיומו של דיון חוזר בבקשת המבקש. גם על החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי, ולאחר שנדחתה עתירתו – נדחתה גם בקשתו לערעור בפני משפט זה (החלטת חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין ב-רע"ב 6041/08, מתאריך 24.9.2008).

3.

כעבור כ-6 חודשים הגיש המבקש בקשה נוספת לקיום דיון חוזר בעניינו. בתאריך 21.5.2009 החליטה הועדה לדחות את הבקשה, בקובעה כי בחלוף הזמן כשלעצמו – אין די כדי להצדיק קיום דיון חוזר. על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי הנכבד, שדחה אותה בתאריך 2.9.2009. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי אכן, אין לקבל את טענתו של המבקש כי חלוף הזמן מאז בקשתו הקודמת מהווה, כשלעצמו, שינוי בנסיבות אשר מצדיק את שינוי החלטת ועדת השחרורים, כמצוות סעיף 19 לחוק. מאחר שהמבקש לא הציג נסיבות חדשות אחרות, לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת הועדה. בית המשפט הוסיף עוד – כי הובאו בפניו דו"חות מידע מעודכנים, אשר מהם עולה כי העותר לא זנח את הקו האידיאולוגי בו החזיק בעבר וגם לאור זאת יש לדחות את העתירה.

כנגד פסק דין זה מכוונת בקשת הערעור שבפניי.

4.

המבקש טוען כי המקרה דנן מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי. לטענתו יש לבחון את סוגיית חלוף הזמן כעילה המצדיקה דיון בבקשה לעיון חוזר, כאשר מן הראוי כי מסוכנותו של אסיר תבחן בכל פעם מחדש לאור חומר עדכני. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד כשלא בחן טענות אלו לגופן. בנוסף, טוען המבקש כי אין להטיל את נטל הבאת הראיות לנסיבות חדשות על אסיר בטחוני שאיננו מורשה לצאת מבין כתלי הכלא למעלה מעשרים שנה. המבקש טוען, בין היתר, עוד כי שגו בית המשפט הנכבד קמא וועדת השחרורים בכך שהתעלמו מטיעוניו השונים והעדיפו על פניהם את חוות הדעת של גורמי הבטחון וכן חומר סודי שהוצג בפניהם, מבלי שנומקו או שניתנה למבקש הזדמנות להפריכם. לפיכך, כך על פי המבקש, יש לשחררו על תנאי לאלתר, או לחילופין להורות על קיום דיון חוזר בעניינו.

5.

המשיב טוען כי דין הבקשה להדחות על הסף מן הטעם שאינה מעלה שאלה משפטית, או אחרת בעלת חשיבות כללית ושבכל מקרה המבקש חוזר על טיעוניו שכבר נדחו פעמיים בפני ערכאה זו. לטענת המשיב, לו היה סובר המחוקק כי חלוף הזמן מהווה כשלעצמו הצדקה לקיום דיון נוסף בועדת השחרורים, היה נקבע כך מפורשות במסגרת החקיקה הרלבנטית. לטענתו, הלשון בסעיף 19(5) לחוק ברורה ואיננה מותירה מקום לספק כי גם לאחר חלוף הזמן – על האסיר מוטל הנטל להראות כי התקיים שינוי בנסיבות. עוד נטען כי טענת המבקש באשר להטלת נטל בלתי סביר על כתפי אסיר בטחוני בדיונים מסוג זה – כבר הוכרעה על ידי בית משפט זה מפורשות, בבקשתו הקודמת של המבקש. לגופו של עניין טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה, שכן החלטת ועדת השחרורים היתה סבירה ומבוססת ואין להתערב כאן בשיקול דעתה. בפרט נטען, כי שחרורו של המבקש יסכן את שלום הציבור לאור הרקע הלאומני של מעשיו ולאור המידע המודיעיני שבידי המשיב, ממנו עולה שהמבקש עודנו מסוכן לשלום הציבור ובטחון המדינה. על כל פנים, כך על פי המשיב, לאור נסיון הבריחה שביצע המבקש בעבר– אין הוא יכול ליהנות מן הפריבילגיה של שחרור מוקדם ממאסרו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות .

כידוע, רשות ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי בעתירת אסיר ניתנת רק אם מתעוררת בעניין בעיה משפטית בעלת חשיבות, או אם עולה נושא אחר שחשיבותו כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (לא פורסם, 11.3.2009)). הבקשה שלפני, אף שהיא מנסה להצטייר ככזו – איננה נכנסת לקטגוריות האמורות, וכל כולה בעניינו הפרטני של המבקש. לפיכך דינה – דחייה.

7.

למעלה מן הצורך אוסיף כי דין הבקשה שלא להתקבל אף לגופה. המחוקק לא ראה צורך לעגן בחוק את חלוף הזמן כנסיבה המצדיקה לכשעצמה זכות לדיון נוסף בועדת השחרורים במסגרת התנאים המפורטים בסעיף 19(5) לחוק, שקובע כדלקמן:

"19.

החליטה הועדה שלא לשחרר אסיר, לא תשוב לדון בעניינו אלא אם כן התקיים אחד מאלה:...(5) האסיר הגיש לועדה בקשה מנומקת לקיים דיון חוזר בענין שחרורו על-תנאי, בתום חצי שנה לפחות ממועד החלטת הועדה שלא לשחררו... והועדה סברה כי חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה שלא לשחרר את האסיר, המצדיק קיומו של דיון חוזר "

(ההדגשה שלי – ח"מ )

מהוראות סעיף זה אנו למדים כי הנטל מוטל על האסיר להצביע על שינוי בנסיבות, או להציג עובדות חדשות, אשר מצדיקות דיון חוזר בועדת השחרורים (ראו החלטת חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין , בעניין המבקש, שהוזכרה לעיל). לא ראיתי בטענות המבקש שבאו בפני – נסיבות חדשות, אשר ירימו נטל זה.

8.

לבסוף אעיר כי לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת ועדת השחרורים מתאריך 21.5.2009, וכן בהחלטות הערכאות השונות בהליכים הקודמים בעניינו של המבקש – הגעתי למסקנה כי אין ממש בטענותיו של המבקש אף לגופן, וכי בשלב זה אין מקום להתערבות בשיקול דעתן של ערכאות אלו, אשר קבעו כי המבקש עודנו מסוכן.

9.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית.