רע"ב 7565/19 בני סלע נ. שרות בתי הסוהר

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עת"א 34307-05-18; השופט ע' דרויאן-גמליאל ), אשר דחה בקשה שהגיש המבקש לפי פקודת בזיון בית משפט, בטענה כי משיב 1 (להלן: שירות בתי הסוהר ) אינו ממלא אחר ההחלטה שניתנה באותו הליך ביום 19.6.2018 (השופטת מ' ברנט ), ובמסגרתה נדרש "לטפל בהחתמת תצהירים של המבקש בהתאם לצורך", ונקבע כי המתווה שהציע השירות – טיפול מרוכז בתצהירים אחת לחודש – אינו יכול לעמוד (להלן, בהתאמה, בקשת הביזיון ו- ההחלטה העיקרית ). לטענת המבקש, גורמי הפיקוד בבית הסוהר אליו הועבר לאחר מתן ההחלטה העיקרית לא מילאו אחר ההחלטה, ונמנעו מלטפל בתצהירים שהיה עליו להגיש בהליכים שונים בהם הוא מעורב. בתגובה טען שירות בתי הסוהר כי "בהמשך" לבקשת הביזיון ניתנה למבקש אפשרות "להציג מסמכים לשם החתמה על תצהיר" – אך אלה לא הוצגו. כמו כן, נאמר כי "סוכם" עם המבקש כי "תינתן לו אפשרות להחתמה על תצהירי אסיר אחת לשבוע בכפוף לפנייה ותאום עם מנהל האגף בהתאם לצורך". בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא כי אין עילה לשוב ולדון בעתירה בה ניתנה ההחלטה העיקרית, ודחה את בקשת הביזיון – תוך שהוא מבהיר למבקש כי בידיו להגיש עתירה חדשה בעניין. בקשה "לביטול" החלטה זו נדחתה ביום 7.11.2019, ומכאן בקשת רשות הערעור שבכותרת.

לטענת המבקש, כבר הוכרה בהליך אחר בעניינו (רע"ב 7183/16 פלוני נ' שרות בתי הסוהר (21.2.2017)) הזכות לפנות בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט מקום שבו ההחלטה המקורית אינה מיושמת – ונקבע כי הוא אינו נדרש לפנות בעתירת אסיר חדשה, גם אם הועבר בתקופת הביניים למתקן כליאה המצוי בתחומו של בית משפט מחוזי אחר. מעבר לכך, הוא טוען כי תגובת שירות בתי הסוהר לבקשת הביזיון "מטעה", וכי למעט הזדמנות אחת שניתנה לו פניותיו לטיפול בתצהיריו אינן נענות. בתשובתם, המשיבים גורסים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, משום שהיא אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. לצד זאת, הם סבורים כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה, שעה שההסדר בדבר טיפול שבועי בתצהירים, "בכפוף לפנייה ותאום עם מנהל האגף ובהתאם לצורך", סבירה – ואינה נוגדת את ההחלטה העיקרית. עוד ציינו המשיבים כי המבקש הוחזר בשלהי חודש נובמבר 2019 לבית הסוהר הקודם בו שהה, וכי הבקשה היחידה שהגיש מאז להחתמה על תצהיר – טופלה. לטעמם, בנסיבות אלה בקשת רשות הערעור אינה רלוונטית עוד.

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. המשיבים אישרו בתשובתם כי, בכפוף לתיאום עם מנהל האגף, תינתן למבקש אפשרות להחתים את הגורמים הרלוונטיים על תצהיריו – ככל שניתן להבין, לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 – אחת לשבוע. מבלי להביע עמדה לגבי סבירות ההסדר, די בעצם קיומו כדי לשלול את הפעלת פקודת בזיון בית משפט בענייננו. בהחלטה העיקרית הובהר, אמנם, ששירות בתי הסוהר אינו רשאי להסתפק במתן אפשרות החתמה אחת לחודש, אך ההוראה הכללית "לטפל בהחתמת תצהירים של המבקש בהתאם לצורך" אינה שוללת באופן חד משמעי החתמה על בסיס שבועי, כך שלא ניתן לקבוע שהיא הופרה על ידי המשיבים (ראו והשוו, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 692-693 (מהדורה 12, 2015)).

לפיכך, ולאור אופייה הנקודתי-יישומי של בקשת רשות הערעור, דינה להידחות – תוך שמירה על טענות הצדדים לגופו של ההסדר, ומבלי למנוע מהמבקש לעתור כלפיו בהליך המתאים.

3.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.