רע"ב 7605/13 ופא גומייד נ. ועדת השחרורים מרכז

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים א' טל, א' מקובר וז' בוסתן ) בעת"א 51153-10-13 מיום 5.11.2013 בגדרו נדחתה עתירת המבקשת נגד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתה לשחרור מוקדם.

עיקרי העובדות

1.

המבקשת הורשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות וביום 14.11.2012 נגזרו עליה 5 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות; 8 חודשי מאסר על-תנאי, ופסילת רישיון למשך 4 שנים. חודש וחצי אחר כך, ביום 30.12.2012, נתפסה המבקשת כשהיא נוהגת בזמן פסילה בדרך לביצוע עבודות השירות. נגד המבקשת הוגש כתב אישום ולאחר שהורשעה, הופקעו עבודות השירות שהוטלו עליה, ונגזרו עליה שמונה חודשי מאסר בפועל.

2.

המבקשת החלה לרצות את מאסרה ביום 9.7.2012. ביום 22.10.2013 התכנסה ועדת השחרורים לדון בבקשת המבקשת לשחרור מוקדם על-תנאי ממאסרה לפי חוק שחרור ממאסר על תנאי, התשס"א-2001. בפני הועדה הונחו תיקה המנהלי של המבקשת; רישומה הפלילי; כתב האישום; פסקי הדין שניתנו בעניינה; דו"ח גורמי בית הסוהר; דו"ח גורמים טיפוליים; עמדת משטרת ישראל וחומר מודיעיני חסוי. בהערכת גורמי השירות הסוציאלי נכתב כי המבקשת "לא ייחסה לפסילת רישיונה משמעות גדולה ולא האמינה שתגיע לבית סוהר עקב כך. נראה כי מביעה חרטה, אולם מתקשה עדיין להבין את חומרת ומשמעות מעשיה". עוד צוין בפני הועדה כי המבקשת משתתפת בתכנית "צעדים"; כי לא נרשמו לחובתה עבירות משמעת מיום מאסרה וכי

אינה משולבת בסבב חופשות. לאחר שקילת טיעוני הצדדים דחתה ועדת השחרורים את בקשת המבקשת וקבעה כי "אין אנו רואים בסיס או הצדקה לשחרורה המוקדם" . המבקשת הגישה עתירה נגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המבקשת. בפסק הדין נקבע כי החלטת ועדת השחרורים סבירה ומוצדקת ולקחה בחשבון את כל הנתונים והשיקולים הרלוונטיים. המבקשת לא הוכיחה לפני הועדה כי שחרורה המוקדם לא יסכן אחרים וכי יש לה סיכויי שיקום; החומר החסוי שהוצג בעניינה של המבקשת מעמיד בספק רב את האפשרות כי תיטול חלק בתוכנית הטיפולית שנקבעה לה על-ידי הרשות לשיקום האסיר; עברה התעבורתי של המבקשת חמור, וריבוי העבירות מלמד כי אין על המבקשת מורא הדין. המבקשת נהגה בזמן פסילה כאשר מאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדה, ובכך מעלה באמון בית המשפט. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וציין כי המבקשת לא התחילה בטיפול במהלך תקופת מאסרה, היא לא שולבה בסבב חופשות ולכן לא ניתן להעריך את התנהגותה מחוץ לכתלי הכלא. התרשמות הגורמים הטיפוליים היא כי המבקשת אמנם הביעה חרטה, אולם התקשתה להבין את חומרת מעשיה ומשמעותם. הדברים שאמרה לגורמים הטיפוליים מעידים על כך שהמבקשת חסרת תובנה לחומרת מעשיה, ובהעדר טיפול לא ניתן יהיה להפיג את מסוכנותה. עוד נקבע, כי נסיבותיה האישיות של המבקשת, ובמיוחד מצבו הרפואי של בנה, אינם מצדיקים את שחרורה המוקדם. ההחלטה סבירה ואין להתערב בה. נגד החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפני.

עיקרי הבקשה והתשובה

4.

המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי שגויה. הדברים שאמרה

המבקשת לגורמים הטיפוליים פורשו באופן מוטעה. דבריה מעידים על לקיחת אחריות. התנהגות המבקשת חיובית, ואין הצדקה להשאירה במאסר. עוד טענה המבקשת כי עניינה מעלה שתי שאלות מהותיות: האחת, האם ראוי להתיר את המשך כליאתו של אסיר בגין חשש למסוכנות לפרק זמן קצר, על פני שחרור מוקדם במסגרת תוכנית טיפולית ממושכת; והשנייה, מהו משקלו של מידע חסוי לצורך קביעת כוונת השתתפות בתוכניות שיקום. המבקשת ציינה כי הוכנה לה תוכנית שיקום של הרשות לשיקום האסיר הכוללת טיפול פרטני, טיפול קבוצתי ופיקוח תעסוקתי. החלטת הוועדה הובילה לכך כי המבקשת תישאר בכלא למשך תקופת זמן קצרה ותשוחרר ללא תוכנית טיפולית או מעקב. העדפת השארתה במעצר נוגדת את האינטרס הציבורי ופוגעת בסיכויי שיקומה. עוד טוענת המבקשת כי אין הצדקה להסתמך על המידע המודיעיני החסוי בדבר החשש מאי-השתתפותה בתוכנית השיקום. המבקשת שיתפה פעולה ללא דופי, עשתה את כל אשר הוטל עליה, והוכנה לה תוכנית שיקומית ראויה. המבקשת היא אם לשני ילדים, האחד חסוי וזקוק לה. הגורמים הטיפוליים המליצו על שחרורה ויש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניינה ולהורות על שחרורה.

5.

המשיבים טוענים מנגד כי בקשת המבקשת אינה מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור. מדובר בעניין פרטני של המבקשת ויש לדחות את בקשתה על הסף. עוד טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. הדברים שהובאו בהערכת גורמי השירות הסוציאלי מלמדים כי המבקשת אינה יראה מהחוק. התנהגותה מלמדת כי סיכויי שיקומה נמוכים. החומר המודיעיני החסוי מעיד על כוונותיה השליליות של המבקשת ועל כך שהסיכויים שתשתלב בתוכנית שיקומית מחוץ לכתלי בית הסוהר נמוכים גם הם. למבקשת עבר תעבורתי המלמד על מסוכנותה. משלא יצאה לחופשות, לא ניתן להעריך את התנהגותה, ובצדק דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה.

דיון והכרעה

6.

למקרא טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות על הסף ולגופה. הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית , אלא נושא פרטני של המבקשת. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר תינתן רק מקום שבו הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית או כאשר היא מעלה נושא בעל חשיבות כללית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של האסיר הספציפי (ראו רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל

(26.6.1986); רע"ב 3482/12

אמסלם נ' משטרת ישראל

(18.7.2012)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי באה בגדר המצבים הללו. טענותיה של המבקשת אינן במישור העקרוני, אלא בנסיבותיה האישיות שלה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, התנהגותה של המבקשת מלמדת כי מעלה באמון בית המשפט שהטיל עליה את עונש המאסר על-תנאי. הערכת הגורמים הטיפוליים היא כי המבקשת לא הפנימה את חומרת מעשיה. העותרת לא עברה הליך טיפולי במהלך מאסרה, ולא יצאה לחופשות, כך שאין אפשרות להעריך את התנהגותה במבט צופה פני עתיד. החומר המודיעיני שהוצג לפני הוועדה לימד כי קיים חשש כי המבקשת לא תשתף פעולה עם תוכנית השיקום, ומכלול נסיבותיה מלמד על סיכון הנשקף משחרורה המוקדם. פסיקת בית המשפט המחוזי בעניינה של המבקשת סבירה, מוצדקת, ואין להתערב בה.

7.

אשר על כן, הבקשה נדחית.