רע"ב 7677/13 הייתם קדאח נ. שרות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם ) מיום 6.11.2013 בגדרה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטה שלא לאפשר לו לצאת לחופשות.

עיקרי העובדות

1.

ביום 5.5.2013 נאסר המבקש לתקופה של שנה בגין עבירות פיסקאליות ועבירות מרמה. למבקש הוצע להשתתף בקבוצת טיפול שנועדה להיפתח בחודש יולי 2013 ומיועדת לעברייני מרמה. משנמסר למבקש כי מפגשי הקבוצה עתידים להסתיים בסוף חודש ינואר או פברואר 2014, לאחר שיסיים לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו, החליט שלא להגיע למפגשים, בעצת עורך דינו. כתוצאה מכך, לא עבר המבקש הליך טיפולי במהלך מאסרו.

2.

המבקש הגיש במהלך חודש יולי 2013 בקשה ליציאה לחופשה. התרשמות גורמי הטיפול הייתה כי המבקש: "חסר תובנה לחומרת מעשיו, אינו משתף פעולה עם גורמי הטיפול וסרבן טיפול" . לאור התנגדות גורמי הטיפול, נדחתה בקשתו. נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את עתירתו וקבע, כי " לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה לשלילת החופשות. החופשה כפריווילגיה יכולה לשמש כתמריץ לקבלת טיפול למי שנמצא מתאים לקבלתו. אין מדובר בזכות מוקנית וככל שאסיר הנזקק לטיפול לפי חוות דעת גורמי הטיפול, לא מקבל אותו בסופו של דבר בשל שיקוליו, ניתן לשלול את חופשותיו" . בית המשפט הוסיף: "מעבר לכך, אין ספק כי אי קבלת טיפול מותירה את האסיר ברמת המסוכנות שהשתקפה ממנו בעת ביצוע העבירות בהן הורשע וזהו נימוק נוסף לשלילת החופשה". עוד דחה בית המשפט טענת אפליה שהעלה האסיר בהיותה הרחבת חזית בלתי מוסכמת. על החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה שלפני.

עיקרי הבקשה והתשובה

3.

לטענת המבקש, התנהגותו בכלא חיובית, ואין הצדקה למנוע ממנו יציאה לחופשות. המבקש טוען כי סרב להשתתף בקבוצת הטיפול רק משום שלא רצה לאבד את זכותו לבוא לפני ועדת שחרורים. בשל כך סומן כמסרב לקבל טיפול, והמשיבים לא נעתרו לבקשתו לצאת לחופשה. המבקש הוסיף כי לא היה מקום לדחות על הסף את טענתו על אפליה. המבקש הציג מסמכים על מנת להראות כי אסיר אחר שלחובתו עבירות שאופיין דומה, שוחרר לחופשות, ובית המשפט המחוזי שגה כשלא בחן טענה זו לגופה. המשיבים טוענים מנגד כי דין הבקשה להידחות על הסף בהיותה עניין פרטני של המבקש, וכי דינה להידחות גם לגופה. הזכות לצאת לחופשה אינה זכות קנויה, וזו פריבילגיה הנתונה לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר. החלטת המשיבים בעניינו של המבקש סבירה. המבקש סירב להגיע למפגשי הקבוצה הטיפולית ומסקנות הגורמים הטיפוליים בעניינו היו כי הוא חסר תובנה לחומרת מעשיו. בהתחשב במועד תחילת ריצוי מאסרו של המבקש, אי אפשר היה לשלבו בקבוצה טיפולית לפני חודש יולי 2013. המשיבים הוסיפו כי אין בעצם התמשכות ההליך הטיפולי אל תוך השליש האחרון בתקופת מאסרו של אסיר, כדי להגבילו מלפנות לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם על-תנאי, ואין הצדקה לסירובו להשתתף בקבוצה הנ"ל. לסיום טענו המשיבים כי אין מקום לקבל את טענת האפליה שהעלה המבקש. נסיבותיו של האסיר שאת מסמכיו הציג המבקש, שונות מנסיבותיו של המבקש, וגם חוות הדעת שניתנה בעניינו של האסיר האחר אינה דומה לחוות דעת הגורמים הטיפוליים בעניינו של המבקש. נוכח העובדה כי המבקש לא עבר כל טיפול במהלך מאסרו, ואף סירב להיקלט בקבוצה טיפולית, אין מקום להתערב בהחלטה שלא להתיר לו לצאת לחופשה.

דיון והכרעה

4.

למקרא טענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות על הסף ולגופה. הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית , אלא נושא פרטני של המבקש. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר תינתן רק מקום שבו הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית או כאשר היא מעלה נושא בעל חשיבות כללית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של האסיר הספציפי (ראו רע"ב 7/86

וייל נ' מדינת ישראל

(26.6.1986); רע"ב 3482/12

אמסלם נ' משטרת ישראל

(18.7.2012)). לא מצאתי כי הבקשה שלפניי באה בגדר המצבים הללו. טענותיו של המבקש אינן במישור העקרוני, אלא בנסיבותיו האישיות שלו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, החופשה איננה זכות קנויה. גורמי הטיפול סברו כי למבקש אין תובנה מספקת לחומרת מעשיו, וציינו כי אינו משתף פעולה עם גורמי הטיפול, שיקוליו האישיים הניעו את המבקש להימנע מלהגיע למפגשי הטיפול ומשמעות החלטתו היא כי לא קיבל טיפול כלשהו במהלך מאסרו. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אי-קבלת הטיפול הותירה את רמת המסוכנות שהשתקפה מן המבקש בעת ביצוע העבירות בהן הורשע. בנסיבות אלה, אין זה בלתי סביר שלא לאפשר לו לצאת לחופשה.

5.

אשר על כן, הבקשה נדחית.