רע"ב 800/03 מדינת ישראל נ. פייגלוביץ רפאל

השופטת ד' ביניש:

1.בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' כהן ) קבע בהחלטתו מיום 22.12.02 כי יש לאפשר למשיב – אסיר שהורשע בעבירת אלימות ואיומים כלפי חברתו לחיים באותה עת – לצאת לחופשה במועד שייקבע תוך 30 ימים מעת מתן החלטתו, וזאת בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר בטענה כי בפני בית המשפט קמא לא היתה מונחת חוות הדעת של הועדה למניעת אלימות במשפחה. ביום 15.1.03 דחה בית המשפט קמא את בקשת המדינה לעיון חוזר. על החלטות אלה הגישה המדינה בקשת רשות ערעור.

בקבלו את עתירת המשיב, קבע בית המשפט קמא (השופט י' כהן) כי עמדת הועדה למניעת אלימות במשפחה, לפיה נוכח סירובו של המשיב ליטול אחריות למעשיו וסירובו להשתתף במסגרת טיפולית שהוצעה לו מחוץ לכלא "בבית התקוה", היא החלטה שאינה סבירה ומעוגנת בקביעוֹת בלתי מבוססות.

את החלטתו מיום 22.12.02 נימק בית המשפט קמא, בין היתר, בכך שמדובר באסיר שזו הרשעתו הראשונה, שהיה עד לאותה הרשעה אדם נורמטיבי. לשיטתו, יש להתחשב בכך שהמשיב הודה ונטל אחריות על מעשיו ואף היה נכון לקבל טיפול בכלא, אך סירב לקבל טיפול שהוצע לו ב"בית התקוה"; עוד קבע בית המשפט כי אין לראות בסירוב האמור עילה מספקת לקביעת מסוכנותו של המשיב. מסקנתו היתה כי עמדת הועדה למניעת אלימות במשפחה אינה מבוססת די הצורך. השופט של בית המשפט קמא נתן משקל להתרשמותו שלו מכך שהאסיר "הפנים את חומרת מעשיו", וכי "נטילת האחריות מצידו לא היתה מהשפה אל החוץ", ולפיכך קבע כי עמדת שלטונות שירות בתי הסוהר אינה סבירה, וכי יש להעניק למשיב חופשה בתנאים מגבילים כפי שייקבעו.

כאמור, בית המשפט קמא דחה פנייה של המערערת לשוב ולעיין מחדש בהחלטתו לאחר שהוצגו לו דו"חות חסויים של הועדה למניעת אלימות, ועל החלטות אלה הוגשה בקשת רשות הערעור מטעם המדינה.

2.בדיון שקיימנו ביום 6.2.03 החלטנו ליתן רשות ערעור על ההחלטה המורה לשירות בתי הסוהר להעניק חופשה למשיב. במועד האמור, ולאחר שעיינו בדו"חות החסויים של הועדה למניעת אלימות במשפחה, הצענו למשיב לקבל על עצמו את הטיפול המוצע ב"בית התקוה", כדי שתישקל לאחר מכן יציאתו לחופשה. בדיון בפנינו קיבל על עצמו המשיב, על דעת עורך דינו, להיכנס למסגרת הטיפול המוצעת. באותו מעמד, ונוכח הסכמת המשיב לקבלת הטיפול ב"בית התקוה", דחינו את המשך הדיון בערעור לשם קבלת חוות-דעת מעודכנת ביחס למשיב, לאחר התקופה הטיפולית. דא עקא, שזמן מה לאחר מכן, באפריל 2003, הוגשה לנו הודעת עדכון מטעם המערערת, בה נמסר כי המשיב חזר בו מהסכמתו וסירב לקבל את הטיפול המוצע. מאז ועד היום לא חל שינוי במעמדו של המשיב בכלא; לא הוסרה הערכת המסוכנות ואף לא השתנתה עמדת העובדת הסוציאלית בכלא אשר המליצה, ככל הנראה, לועדה למניעת אלימות שלא לבטל את הערכתה, כיוון שהמשיב אינו מוכן לקבל על עצמו טיפול משמעותי כנגד האלימות, שלהערכת הגורמים המקצועיים טבועה בו. בינתיים, בימים אלה מסתיימת תקופת שני שלישים ממאסרו של המשיב, וכל עוד לא אושרה לו יציאה לחופשה, הוא מסרב להופיע בפני ועדת השחרורים.

3.שקלנו את טענות הצדדים ואת השתלשלות העובדות בכל הקשור לנושא העתירה ובאנו למסקנה כי פסק הדין של בית המשפט קמא, ככל שהוא מורה באורח מוחלט על יציאתו של המשיב לחופשה, ואינו נותן כל משקל לחוות הדעת של הועדה למניעת אלימות במשפחה, אינו יכול לעמוד ולפיכך דין הערעור להתקבל. השופט של בית המשפט קמא הביא בגדר שיקוליו שיקולים ראויים שהם רלוונטיים להכרעה בשאלת החופשה ובהם עברו הנקי של המשיב, הודייתו באישומים שיוחסו לו, השתתפותו של המשיב בקבוצות טיפול בכלא ואף אורך תקופת המאסר שעליו לרצות, כל אלה הם נתונים שיש להביאם בחשבון בעת ההכרעה אם לאשר חופשה לאסיר. עם זאת, השופט לא נתן משקל מספיק להערכת הועדה למניעת אלימות, כאשר על-יסוד התרשמותו קבע שהחלטה זו אינה סבירה, מבלי שעמד על טעמיה של ההחלטה ועל החומר החסוי ששימש בסיס למסקנתה.

אשר על כן, איננו רואים להשאיר את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא על כנה. הגורם שבמסגרת שירות בתי הסוהר מופקד על יציאתם של אסירים לחופשה, הוא הגורם שעליו מוטל לשקול את כל הנתונים הכרוכים ביציאה לחופשה המבוקשת, הן את הנתונים שמנה בית המשפט לטובתו של המשיב והן את הערכת המסוכנות של ועדת האלימות. גורם זה על-פי נוהליו רשאי לתת משקל רב לעמדת הגוף המקצועי המעריך מסוכנות של אסיר ובענייננו – הועדה למניעת אלימות במשפחה. עם זאת, אין הוא פטור מלבחון אם ניתן להעניק למשיב חופשה, תוך קביעת תנאים מגבילים שיהיה בהם כדי לשלול את מסוכנותו. בטרם יפעיל בית המשפט את ביקורתו השיפוטית, מן הראוי שבחינת הנושא ומלאכת קביעת האיזונים תיעשה בידי הגורמים המופקדים בשירות בתי הוהר על הענקת חופשות.

4.במצב שנוצר עתה בכל הקשור להענקת חופשה למשיב, מוטל על שלטונות שירות בתי הסוהר לבחון את הנושא על כל היבטיו. אמנם החופשה אינה זכות מוקנית של אסיר, אך מנגד תנאי כליאה מתמשכים מחייבים בחינה רצינית של הכנת האסיר לקראת שחרור, של מתן אפשרות לאסיר לשמור על קשר עם בני משפחתו, ושל הקלה בתנאים של מאסר ממושך, וזאת תוך הבטחה מפני המסוכנות הנשקפת מהאסיר. בנסיבות עניינו של המשיב, ספק בעינינו אם נבדקו כל ההיבטים הרלוונטיים ונבחנו כל האפשרויות הסבירות לאישור החופשה המבוקשת ולוּ בתנאי הגבלה, בהם ינתן למשיב לשהות במחיצת אמו, תוך איסור כל קשר עם קרבן העבירה, ובמגבלות שייקבעו. הצהרת באת-כוח המערערת בפנינו בעת הדיון היום כי שלטונות שירות בתי הסוהר יבדקו את הנושא מחדש, תוך התייעצות עם גורמי הערכת המסוכנות.

אשר על כן, הערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, ושאלת יציאתו של המשיב לחופשות תיבחן מחדש על-ידי הגורמים המוסמכים לכך בשירות בתי הסוהר.