רע"ב 817/21 חוזה אדגר ונגס גיל נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 23.12.2020, בעת"א 13952-12-20 (סגן הנשיאה א' ביתן והשופטים י' עדן ו- ג' שלו ), שבגדרו נדחתה בקשתו של המבקש, חוזה אדגר ונגס גיל, לשחרורו על-תנאי, בחלוף שני-שליש מתקופת מאסרו.

2.

גיל הורשע בהתאם להודאתו בביצוע עבירות של יבוא סם מסוכן, וקשירת קשר לביצוע פשע. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ונגס גיל, אזרח קולומביה, יליד 1948, נחת בישראל ביום 24.9.2018, כשבמכנסיו סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 1968.36 גרם נטו. ביום 16.6.2019, נגזר דינו של גיל, והושתו עליו 3 וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר מותנה. בחלוף שני-שליש מתקופת מאסרו, פנה גיל לוועדת השחרורים בבקשת שחרור על-תנאי. בקשתו נדחתה. הוועדה קבעה, כי התנהגותו של גיל בבית הסוהר היתה אמנם תקינה, אך הימנעותו מלהשתתף בהליך טיפולי-שיקומי בבית הסוהר – עומדת לו לרועץ. צוין, כי על מנת שיוכל להשתתף בהליך שיקומי הציע לו שב"ס ללמוד עברית; אך הוא סירב לעשות כן, בשל העדפתו לצאת לעבודה. נימוק נוסף שבעטיו דחתה הוועדה את בקשתו של גיל, נוגע לחומרת העבירות שבהן הורשע.

3.

עתירה שהגיש גיל על החלטת הוועדה, נדחתה ביום 23.12.2020. בפסק הדין קבע בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע את הדברים הבאים: "החלטת הועדה מצויה במתחם הסבירות. העבירה שעבר [גיל] היא עבירה חמורה, [גיל] כאמור גם בגילו המבוגר, החדיר סמים בכמות עצומה למדינת ישראל. מעשה כזה מחייב מטבעו חבירה לגורמים עברייניים בעלי נגישות לסמים קשים ויכולת התארגנות. ובנוסף, המצב הכלכלי של [גיל] שהביאו לביצוע העבירה ככל הנראה לא השתנה. ובאלה יש כדי ללמד על מסוכנות [גיל]. במהלך מאסרו של [גיל] לא חל שינוי ברמת מסוכנותו" . בית המשפט היה ער לעובדה שלגיל קושי אובייקטיבי להשתלב בתכנית טיפולית בבית הסוהר, מחמת היותו אזרח זר שאינו דובר את השפה העברית. יחד עם זאת, צוין, כי "הוצע לו ללמוד עברית על מנת להשתלב בטיפול והוא סירב מסיבותיו" . לבסוף קבע בית המשפט, כי "משלא עבר טיפול יש להניח בהעדר אינדיקציה אחרת, כי מסוכנותו נותרה בעינה" . כמו כן נקבע, כי נסיבותיו האישיות של גיל הובאו בחשבון בעת גזירת העונש, ואין בהן כדי להשליך על בקשתו לשחרור על-תנאי.

4.

בבקשתו של גיל נטען, כי עניינו מעורר שאלה משפטית-עקרונית המצדיקה לדון בה כבערעור. לדבריו, אסירים זרים שהשפה העברית אינה שגורה על לשונם, נדרשים להכריע בין יציאה לעבודה, לבין לימודי עברית, אשר יאפשרו להם להשתלב בהמשך בטיפול בבית הסוהר. ככלל, אסירים זרים אינם זוכים לתמיכה כלכלית מחוץ לכותלי בית הסוהר, על-ידי בני משפחותיהם וקרוביהם. יציאתם לעבודה והשתכרותם חיוניות אפוא לצורך קיומם הבסיסי בתקופת המאסר, שכן "הדרך היחידה להשיג כסף על מנת לבצע רכישה בקנטינה היא באמצעות עבודה במפעלי שב"ס" . נטען אפוא כי השאלה העומדת בבסיס הבקשה היא: "האם ראוי להעמיד אסירים בפני הבחירה שבין דאגה לקיומם הבסיסי לבין סיכוייהם להשתחרר" . מעבר לכך צוין, כי לצורך השתתפות בהליך טיפולי אין די בהכרה בסיסית של השפה העברית: "למי שאיננו ישראלי ואינו מכיר את השפה על בוריה הסיכוי שילמד את השפה בכלא, לעתים בפרק זמן קצר, באולפן עברית של שב"ס, ברמה כזו שיוכל להשתתף בקבוצות הטיפוליות הוא נמוך מאוד" . כמו כן נטען, כי אין זה ברור מדוע יש לדרוש את שיקומו של גיל בבית הסוהר, הגם שמיד עם שחרורו יגורש מן הארץ, כנראה מבלי יכולת לשוב אליה, כך שמסוכנותו – תאוין.

5.

בתגובה מטעם המשיבה נטען, כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן היא עוסקת בעניין יישומי-פרטני; לא בסוגיה משפטית-עקרונית. הכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים נסמכה על נסיבותיו הפרטניות של גיל, ועל חומרת העבירות שביצע. גם לגופם של דברים סבורה המשיבה, כי דין הבקשה להידחות. נטען, כי הגם שוועדת השחרורים – "נתנה משקל רב מדי בהחלטתה לכך שהיעדר השתלבותו בתכנית שיקום באה לו לרועץ, וכי מאידך גיסא נתנה משקל נמוך מדי לחומרת העבירה, ולמסוכנות הנלמדת ממנה, הרי שהחלטת בית המשפט המחוזי, הבהירה את האיזון הנכון בנסיבותיו של האסיר, תוך התייחסות לקושי האובייקטיבי של האסיר להשתלב בשיקום" .

6.

המשיבה מוסיפה, כי השיקול המרכזי שעל הוועדה לשקול הוא, האם מחמת שחרורו על-תנאי, יסכן האסיר את שלום הציבור. בעניין דנן, טוענת המשיבה, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים, כי מסוכנותו של גיל נותרה בעינה, ומשכך שחרורו על-תנאי יפגע בשלום הציבור. עוד מוסיפה המשיבה, כי "בהתאם להלכה הפסוקה, אופייה החמור של העבירה בה הורשע האסיר ונסיבות ביצועה [עשויים] להצביע כשלעצמ[ם] על מסוכנותו" , וזאת מבלי שתידרש המשיבה להוכיח מהי מידת מסוכנותו. בענייננו, כך טוענת המשיבה, חומרת מעשיו של גיל היא ברמה גבוהה, נוכח מסוכנות הסם שהביא עמו לישראל ובשל כמותו הגדולה. התכנית העבריינית המורכבת שבה היה גיל מעורב – יבוא סם בכמויות גדולות ממדינה זרה לישראל תוך שיתוף פעולה עם גורמים נוספים – מלמדת גם כן על המסוכנות הנשקפת ממנו. המשיבה מציינת עוד, כי בשבתו בבית הסוהר ביצע גיל עבירת משמעת.

7.

המשיבה טוענת, כי על-פי הפסיקה, משנמנע אסיר לקחת חלק בהליך טיפולי יש להניח שמסוכנותו נותרה בעינה, כשהסיבה שבעטיה נמנע הטיפול – איננה רלבנטית. עוד נטען, כי לפי דברים שמסר שב"ס, בחירה בתכנית חינוכית או שיקומית, אינה מונעת מן האסיר להשתלב בתעסוקה. לבסוף טוענת המשיבה, כי "הוראות הדין הקובעות את חובת היעדר הסיכון לציבור, אינן מבחינות לעניין זה בין הציבור בישראל לבין ציבור אחר" . משאלו הם פני הדברים, הרי שעזיבת גיל את הארץ מיד עם שחרורו, אינה מאיינת את מסוכנותו.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה שניתנה לה, בהחלטת ועדת השחרורים, ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים – באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אמנם כן, שגתה ועדת השחרורים בקובעה, כי בקשתו של גיל לשחרור על-תנאי נדחית, משלא השתתף בהליך טיפולי בבית הסוהר. בהקשר זה, סטתה הוועדה מן ההלכה הפסוקה, שבה נקבע כדלקמן:

"נראה מובן כי העובדה שהאסיר הזר לא עבר הליך שיקום, לא צריכה לקבל משקל של ממש, במיוחד שלא לחובתו של האסיר, ומרכז הכובד בהכרעת הוועדה ראוי שיושם על יתר השיקולים והנתונים הקיימים.

זאת ועוד, במצבים מסוימים, לפי שיקול דעתה של הוועדה, ניתן אף יהיה לזקוף לזכותו של האסיר הזר שיקולים המעידים על כך שתנאי כליאתו הם מורכבים וקשים יותר מאלו של יתר האסירים. כך, בפרט, בשעה שלא ניתנה לאסיר הזר אפשרות להשתלב בהליכי שיקום וטיפול, לא התאפשר לאסיר הזר להשתלב בפועל באפשרויות לימוד בבית הסוהר בשל אי-ידיעת השפה העברית, מאסרו בפועל לא כלל ביקורים ויציאות לחופשות מבית הסוהר, ועוד" (רע"ב 6259/17 דוגיא נ' שירות בתי הסוהר , פסקאות 9-8 (7.1.2018)).

9.

יחד עם זאת, הגם שאין לזקוף לחובתו של גיל את אי-השתתפותו בהליך שיקומי בבית הסוהר – אין די בכך כדי לשחררו על-תנאי. סעיף 3(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק ), מורנו, כי על אסיר המבקש מן הוועדה לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת המאסר – הנטל להוכיח כי הוא ראוי לכך, וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור. האסיר נדרש להוכיח, פוזיטיבית , כי נכון לשחררו על-תנאי. עד עתה, לא הרים גיל את הנטל הנדרש כדי להוכיח, כי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור, כי חל שינוי של ממש באורחותיו, וכי הוא ראוי לשחרור על-תנאי. ברם, ככל שבהזדמנות נוספת תשוכנע ועדת השחרורים, כי מתקיימים תנאי סעיף 3(ב) לחוק אשר מצדיקים את שחרורו על-תנאי של גיל – העדר הליך שיקומי, כשלעצמו, לא יעמוד לו לרועץ.

10.

יציאתו של גיל לעבודה, תפקודו במהלכה, הֵרתמותו למשימות המוטלות עליו – עשויים להוות שיקול משמעותי בעת שתבחן הוועדה, בשנית, אם ראוי הוא לשחרור על-תנאי, אם לאו. מסירותו של אדם לעבודתו, לעמל יומו, אינה עניין של מה בכך. על כך למדנו מדברי יעקב אבינו ללבן הארמי: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, לח-מ). בהסתמך על כך, קבע הרמב"ם בנוגע לחובה המוטלת על אדם המועסק כשכיר: "חייב לעבוד בכל כוחו שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן'. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר: 'ויפרוץ האיש מאד מאד'" (משנה תורה, הלכות שכירות, פרק יג, הלכה ז).

11.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.