רע"ב 8469/04 סאלח אבו סלימאן נ. שירות בתי הסוהר

1.המבקש מרצה עונש מאסר לתקופה של 9 שנים 6 חודשים ו- 27 ימים בגין עבירות של סיוע להריגה, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, סחר בסמים, אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והספקת סם. עד היום ריצה המבקש תקופה של 8 שנים וכ- 3 חודשים. במשך למעלה מ- 5 שנים התיר המשיב למבקש לצאת לחופשות, אולם ביום 5.3.02, לאחר שהפר את תנאי חופשתו סווג בקטגוריה בה מסווגים אסירים שאין להוציאם לחופשה משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה. בית המשפט המחוזי דחה את עתירותיו של המבקש נגד ההחלטה. לאחרונה, אחרי דיון נוסף של ועדת הערכה בעניינו של המשיב ולאור התנגדותם של גורמי הטיפול השונים, הוחלט שוב הפעם שלא לאפשר לו לצאת לחופשות.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופט א' טל), בהחלטתו מיום 1.9.04, דחה את עתירתו של המבקש. המבקש מבקש להרשות לו לערער על ההחלטה, המשיב השיב על הבקשה.

2.דין הבקשה להידחות.

כידוע, אין דרכו של בית משפט זה להתערב בהחלטות בעניינים כגון אלה, המסורות לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר, על פי הנתונים שבידיו ולפי האיזונים שהוסמך לעשות. על כך נאמר כי:

"השאלה אם המשיב ראוי לקבל חופשות כאלה או אחרות אינה נתונה להכרעה של בית המשפט, לא בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה ולא בית משפט זה כערכאת ערעור. הסמכות לתת לאסיר חופשה, וההחלטה אם אסיר ראוי לקבל חופשה, לרבות השאלה מה התנאים הנלווים לחופשה, הופקדה על פי החוק בידי השר לבטחון פנים. ראו סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר השר אצל את הסמכות לנושאי תפקידים מסויימים בשירות בתי הסוהר. בידי שירות בתי הסוהר מצויים הנתונים בדבר התנהגות האסיר בבית הסוהר, המסוכנות שלו, הנסיבות האישיות והמשפחתיות, ועוד שיקולים ענייניים. - - - עיקר הוא ששיקול הדעת נתון בידי שירות בתי הסוהר ולא בידי בית המשפט. הרשות המוסמכת היא שירות בתי הסוהר, שבידו המידע והנסיון ועליו גם מוטלת האחריות, ולא בית המשפט. תפקידו של בית המשפט הוא, להעביר את ההחלטה של שירות בתי הסוהר תחת שבט הביקורת, על פי כללי הביקורת השיפוטית, כדי לברר אם נפלה בהחלטה טעות משפטית, לרבות התחשבות בשיקולים זרים, פגיעה בשוויון וחוסר סבירות." (דברי השופט י' זמיר ברע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ ' ארזי , פ"ד נב(2) 743, 746. ראו גם: רע"ב 6545/97 מדינת ישראל נ' מחאג'נה , תק-על 97(3) 58).

עוד אמרתי על כך כי:

"דברים אמורים בסמכות שבשיקול דעת שבגדרו יש לאזן בין עניינו של האסיר לצאת לחופשה לבין ההגנה על שלום הציבור מפני עבירות שהאסיר עלול לעבור בחופשתו ומפני הסיכון הנשקף ממנו לציבור בכלל ולפרטים מסוימים מן הציבור בפרט. בגדר שיקול הדעת יש מקום גם לשיקולים נוספים, שאחד מהם הוא התנהגותו של האסיר בעת יציאתו לחופשות בעבר" (רע"ב 1802/03 קסנטיני נ' שירות בתי הסוהר , תק-על 2003(2) 3979).

מן המידע בעניינו של המבקש עולה כי בזמן ששהה בחופשה יצא מהאזור שבו הותר לו לשהות בזמן חופשתו, נהג ברכב ללא רישיון, בזמן שהיה פסול לנהיגה, ונמלט אחרי שנתבקש על ידי שוטרים לעצור. כמו כן מתברר כי בפני בית המשפט המחוזי הוצגו מידעים מודיעיניים שלגביהם קבע בית המשפט כי הם "רלוונטיים ונכונים גם לעת הזו ומצביעים על מסוכנות מצד העותר [המבקש – י' ט'] באם יצא לחופשה". לפי גיליון הרישום הפלילי של העותר "בעברו הרשעות רבות, לרבות בעבירות אלימות", כפי שציין בית המשפט בהחלטתו. מכאן שכל השיקולים הצריכים לעניין נשקלו היטב ונעשה האיזון הראוי ביניהם. לא נפל, אפוא, פגם בהחלטתו של שירות בתי הסוהר המצדיק חריגה מן הכללים.

אף על פי כן נתתי דעתי על הטענה כי המבקש קרוב לסיום תקופת מאסרו ולפי טענת בא כוחו הוא "אדם מבוגר, נשוי, אב לתשעה ילדים וסב לנכדים שמאס בדרך הפשע וכל רצונו הוא לקיים אורח חיים נורמטיבי עם שחרורו". חזרתי ועיינתי בכך ונראה לי כי במאזן כולל של כל השיקולים החשש לשלום הציבור גובר ומכריע את הכף נגד המבקש.

3.הבקשה להרשות ערעור נדחית.