רע"ב 8496/03 אלי מיאלי נ. מדינת ישראל-וועדת שחרורים כלא צלמון

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא י' אברמוביץ, סגן הנשיא א' אמינוף והשופט נ' ממן), בו התקבל ערר המדינה על החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם ממאסרו.

2.ביום 4.6.03 הובא בפני ועדת השחרורים עניינו של המבקש שהינו אסיר המרצה מאסר כשמאחוריו מספר עונשי מאסר אותם ריצה בעבר. הועדה הגיעה למסקנה כי יש לשקול את הבקשה לגופה, ועל כן החליטה לדחות את הדיון למועד אחר, כדי לאפשר הצגת מכתב מהשירות הסוציאלי לפיו שירותי הקהילה יהיו מוכנים ללוותו ולעקוב אחר השתלבותו בחייו מחוץ לכלא.

3.ביום 16.7.03 החליטה ועדת השחרורים לשחרר את המבקש בשחרור על תנאי לאור מכתב מטעם מנהלת אגף הרווחה בעירית יהוד אשר הודיעה, בין היתר, כי גורמי אגף הרווחה מוכנים ללוות את המבקש ולסייע בידו להשתלב בקהילה. כמו כן התבססה ההחלטה על כך שבדיקות האסיר היו נקיות מסמים ותיפקודו בבית הכלא תקין.

ביום 27.7.03 קיבל בית משפט המחוזי בבאר שבע ערר שהגישה המדינה על החלטת ועדת השחרורים לשחרר את המבקש שחרור מוקדם. בית המשפט קבע כי ועדת השחרורים לא קיימה דיון לגופו של ענין אלא פעלה בהמשך להחלטת הועדה הקודמת ולאור מכתבה של מנהלת אגף הרווחה. בכך התעלמה הועדה לחלוטין מהעובדה כי מדובר במבקש שזכה בעבר לשחרור מוקדם ממאסרו הקודם וכעבור זמן לא רב מאז שחרורו שב וביצע את העבירות שבגינן הוא מרצה עתה את עונש המאסר. בית המשפט קבע כי בנסיבות כגון אלה ולאור העובדה כי מדובר במאסר שביעי של המבקש, אין מקום להורות על שחרורו המוקדם.

4.בבקשה זו לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי טוען המבקש כי הוא נקי מסמים וכי תיפקודו בכלא מצוין והוא עובד במסגרתו בעבודה מלאה. זאת ועוד, בתקופת המאסר לא הוגש נגדו כל דו"ח משמעת. כן הוא מציין כי ישנה נכונות לקלוט אותו לעבודה במקום עבודתו הקודם באם ישוחרר.

5.עמדת המשיבה היא כי מדובר בהחלטה פרטנית של בית המשפט קמא בעניינו של המבקש, הנעדרת חשיבות כללית. ממילא, אין היא עונה לאמות המידה המקובלות באשר למתן רשות ערעור. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי המבקש הינו עבריין בעל אופי רצידיביסטי, אשר חזר לסורו בעבר לאחר ששוחרר שחרור מוקדם מהכלא, וביצע עבירות מסוג העבירות בגינן ריצה מאסרים קודמים כמו גם את מאסרו הנוכחי. כן נטען כי המכתב עליו התבססה ועדת השחרורים בהחלטתה לשחרר את המבקש שחרור על-תנאי הינו כללי ועמום, ואין בו כדי להציג תוכנית שיקום וטיפול אגב פיקוח, המתבקשת בעניינו של המבקש. מכאן, שהחלטת הועדה לשחרר את המבקש אינה עומדת במבחני הסבירות בעוד החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה יש לבטל את החלטת הועדה, עולה בקנה אחד עם הדין והפסיקה בתחום השיקולים שיש לשקול בשחרור מוקדם ממאסר.

6.דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא היא עשויה להינתן רק בנסיבות בהן "מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2) 1134). המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדר המקרים הללו משעניינו בחינת העובדות והשיקולים הנוגעים באורח פרטני למבקש, ואין הוא מעורר בעייה משפטית או ענין בעל חשיבות כללית. אוסיף למעלה מן הצורך כי גם לגופם של דברים החלטת בית המשפט המחוזי נראית על פניה ראויה. המדובר באסיר בעל עבר פלילי עשיר ביותר, אשר ריצה עונשי מאסר רבים ולמרבית הצער לא הצדיק את האמון שניתן בו בפעם קודמת, עת שוחרר ממאסר ברשיון, ובעודו משוחרר כאמור חזר וביצע את העבירות שבגינן הוא שפוט למאסר כיום. בנסיבות כאלה צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו כי אין המבקש ראוי לשחרור מוקדם ממאסרו (השווה רע"ב 3759/91 בן אברהם נ' ועדת השחרורים, תק' על' 91(3) 2612; רע"ב 1812/03 בן עלי עסאף נ' מדינת ישראל, תק' על' 91(3) 2612). מכל מקום, החלטה זו אינה מקימה עילה להתערבות על דרך מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

7.בקשת רשות הערעור נדחית.