רע"ב 8864/06 יוסף ישראל נ. שירות בתי הסוהר

המבקש הינו אסיר, המרצה מאז יום 28.4.02 תקופת מאסר של 12 שנים ושמונה חודשים בגין עבירות מין אשר בוצעו באחייניתו ובבת חברתו. מאז התחיל לרצות את עונשו לא יצא המבקש לחופשה, זאת על-פי החלטת המשיב. המשיב מבסס החלטה זו על חוות הדעת השלילית של ועדת המרכז הרפואי לבריאות הנפש (להלן: מב"ן) הסבורה שהמבקש הנו אדם עם הפרעת אישיות קשה וחשד לסטייה מינית פדופילית, אשר נעדר מערכת תמיכתית שיכולה לפקח עליו ולהציב לו גבולות במהלך חופשה. עוד מבסס המשיב את החלטתו על המלצתה של הועדה הבין משרדית בתחום גילוי עריות במשפחה (להלן: וג"ע) שלא להוציא את המבקש לחופשה עקב מסוכנותו הגבוהה.

ביום 18.9.05 הגיש המבקש עתירת אסיר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בה עתר כנגד ההחלטה שלא לאפשר לו לצאת לחופשה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) דחה את העתירה ביום 18.10.06 בקובעו, כי עמדתו של המשיב סבירה. המשיב הסתמך בהחלטתו על שתי ועדות מקצועיות, אשר הגישו חוות-דעת עדכניות ומנומקות הדוחות את המלצות חוות-הדעת הפרטיות. לשיטת בית-המשפט המחוזי, משניתנו חוות-דעת מקצועיות אשר אינן ממליצות על מתן חופשה, אין להתערב במסקנותיהן. בית-המשפט הוסיף וקבע שצודק המשיב בהעניקו משקל רב להכחשתו המתמשכת של המבקש בדבר ביצוע העבירות בהן הורשע.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש, כי החלטת המשיב שלא לאפשר לו לצאת לחופשה אינה סבירה. לדידו החלטת המשיב לוקה בחוסר ענייניות וסיבתה היחידה היא סירובו להודות בעבירות בהן הורשע. כנגד חוות-הדעת של ועדות המשיב עומדות ארבע חוות-דעת פרטיות הסבורות כי המבקש אינו סובל מבעיות אישיות וכי החלטת מב"ן בנושא זה היא בלתי מבוססת.

כמו כן שבה ועולה הבקשה לטיפול תרופתי אשר ייתן מענה לחשש מפני תקיפה נוספת.

מנגד טוען בא-כוח המשיב כי דין בקשה זו להידחות היות והיא אינה מעלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה גלגול שלישי. לגופו של עניין טוען המשיב כי החלטתו התבססה על חוות-הדעת של וועדות מקצועיות אשר המליצו שלא להוציא את המבקש לחופשה. המשיב אף מפנה לפסיקה שקבעה שעמדתו המקצועית של מב"ן עדיפה על חוות-דעת מטעם האסירים, וכך גם לענייננו. לבסוף, מציין המשיב שאף לעניין הטיפול התרופתי לצורך היציאה לחופשה, המלצתו של מב"ן היתה שלילית עקב הפרעת האישיות של המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטות בעתירות אסיר אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא רק אם עובדות המקרה מעלות בעיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות או לחילופין כאשר מגלה הבקשה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 6813/01 דוד ימין נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 10408/03

זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). הבקשה שבפניי אינה מגלה אף לא אחד מאלו, אלא דנה בעניינו הפרטני של המבקש ונסיבותיו האישיות.

דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין. אמנם, מניעת חופשה מאסיר הינה תוצאה קשה, אך יש לזכור, כי מדובר בזכות יתר, אשר הסמכות לתתה נתונה בידי שירות בתי הסוהר ולא בידי בתי-המשפט (ראו רע"ב 10426/03 מדינת ישראל נ' אביטל , פ"ד נח(6) 817 ל וגם: עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נז(6), 678). על בית-המשפט לבחון האם ההחלטה למנוע מהמבקש לצאת לחופשה הינה החלטה סבירה לאור נסיבות המקרה. בענייננו, החלטת המשיב נובעת ממסוכנותו של המבקש לציבור. החלטתו מעוגנת בחוות-דעת מקצועיות שבחנו בצורה נרחבת, לבקשת בית-המשפט קמא, את התאמתו של המבקש ליציאה לחופשה. הוועדות בחנו את המבקש באמצעות שיחות אישיות, ולבקשת בא-כוחו גם באמצעות מבחן אובייקטיבי. לבסוף הוועדות הגיבו והתייחסו לחוות-הדעת הפרטיות של המומחים מטעם המבקש. מכלל המבחנים הללו עולה המלצה חד-משמעית שלא להוציא את המבקש לחופשות.

המבקש השקיע רבות בכדי להמציא לבית-המשפט מספר חוות-דעת המעידות על התאמתו לצאת לחופשה. איני סבור שיש בהמלצות אלו בכדי להשפיע על סבירות החלטת המשיב וכנגזרת מכך גם על התערבות בית-משפט זה. שלוש מתוך ארבע ההמלצות שהגיש המבקש, נכתבו על ידי פסיכולוגים קליניים אשר טוענים כי המבקש אינו סובל מהפרעה נפשית. המשיב שב וחזר על כך שאינו חולק על אבחנות אלו וכי אינו תולה את סירובו בשאלת הפרעתו הנפשית של המבקש. נקודת המחלוקת בין הצדדים היא סביב השאלה הקרימינולוגית האם המבקש, החשוד בסטייה מינית פדופילית, אינו מהווה סכנה לציבור בצאתו מכתלי בית הכלא. רבות נכתב על שאלת כפירתו של האסיר בעבירות המיוחסות לו כמשקל מכריע בשאלת המסוכנות (ראה: אל-עביד , שם) והמבקש ניסה לטעון שעמדת המשיב נשענת אך ורק על כפירה זו. אולם איני סבור כי מקרה זה נכנס בגדר אותה מחלוקת. לענייננו מב"ן לא ביסס את חוות-הדעת שלו אך ורק על דביקותו של המבקש בכפירה בעבירותיו. מב"ן ביסס את אבחנותיו על התרשמות כוללת מהמבקש בראיונות שנערכו עימו ממנה עולה כי המבקש הפגין מחד התנהגות שתלטנית, מניפולטיבית ואגוצנטרית בשיחות עמו ומאידך נסיון להתחזות לטובה והכחשת כל הבעיות שיוחסו לו בשאלון מבחן ה- MMPI . על כך, כמובן שיש להוסיף את המשקל הרב והמוצדק שניתן להכחשת ביצוע העבירות על ידי המבקש. אל מול חוות-הדעת המנומקות של ועדות המשיב, הובאה חוות-דעת נגדית של הקרימינולוג מטעם המבקש. איני מבקש להיכנס לעומקה של חוות-הדעת שכן די בכך שהמשיב ביכר המלצה של גוף מקצועי מטעמו ובעל ניסיון באבחונים מן התחום הנדון על פני המלצת מומחה מטעם המבקש. אולם בשולי הדברים יצוין כי חד-המשמעיות של דו"ח הקרימינולוג מטעם המבקש, מעוררת תהיות. ההתייחסות המקילה עם מעשי המבקש, הוודאות בהתאמת המבקש לצאת לחופשה ("אני ממליץ ללא היסוס") וזאת על אף היסטוריית ההרשעות של המבקש, כל אלו סודקים סדק משמעותי בחוות-הדעת הנגדית של המבקש.

למותר לציין שאין בהחלטה זו בכדי לקבוע מסמרות בשאלת יציאתו לחופשה של המבקש בעתיד. בבוא היום, על-פי העתים הקבועים בתקנות המשיב, תיבחן שוב שאלת יציאתו של המבקש לחופשה לאור מסוכנותו מחד והרצון מאידך לקדם ולשקם את המבקש ולדאוג לרווחתו.

אשר על כן, דין הבקשה להדחות.