פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
9060/10
בפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקש:
דוד בן חיים בלחניס
נ ג ד
המשיב:
היועץ המשפטי לממשלה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט לעניינים מנהליים מרכז מיום 23.11.2010 בתיק עת"א 13053-10-10 שניתן
על ידי כבוד השופטים א' טל, ר' אמיר, ש' מנהיים
בשם המבקש:
עו"ד ניר זנו
בשם המשיב:
עו"ד יצחק ברט
החלטה
1.
מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (עת"א 13053-10-10) לפיו נתקבלה עתירת המשיב ובוטלה החלטת וועדת השחרורים בגדרה המבקש שוחרר על תנאי.
המבקש מרצה עונש מאסר של 15 שנה בגין ניסיון לרצח עורך דינו. וועדת השחרורים קיימה מספר דיונים בעניינו של המבקש. בתאריך 4.5.09 החליטה וועדת השחרורים לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם. עתירת המבקש לבית המשפט לעניינים מינהלים נגד החלטה זו נדחתה (עע"א מיום 6.9.09). כעבור מחצית השנה הגיש המבקש בקשה לקיום דיון חוזר בוועדה. בקשה זו נתקבלה והוחלט לשחרר את המבקש שחרור מוקדם בתנאים מסוימים ובכללם קיום תוכנית רש"א ,
מעצר בית בשעות הלילה , איזוק אלקטרוני וצו הרחקה מסביבת הקורבן. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירת המשיב בקובעו כי לא הייתה נסיבה חדשה שהצדיקה שחרורו המוקדם של המבקש. הודגש כי הלה נפלט מההליך השיקומי ואין בסיס לשחרורו המוקדם. מכאן הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור.
2.
המבקש סבור כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית ביחס לחוקיותו וסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים להתערב בשיקולי וועדת השחרורים לקיום דיון חוזר. לטענת המבקש, על מנת שבית המשפט לעניינים מנהליים יתערב בהחלטת הוועדה, יש להוכיח שנעשתה טעות חמורה במלאכת האיזונים בתיק. תחת זאת, שם עצמו בית המשפט בנעלי הוועדה והחליט לגופם של דברים מבלי שנתגלה פגם – וודאי לא פגם מהותי בהחלטת הוועדה. המבקש הדגיש את עינוי הדין שנגרם לו ואת העובדה שהוועדה קיימה בעניינו קרוב ל-20 דיונים ועניינו נידון 3 פעמים בבית המשפט לעניינים מנהליים. נסיבות אלו, לשיטתו, מצדיקות את שחרורו המוקדם. חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בענייננו קבעו כי אין מניעה פסיכיאטרית לשחרור מוקדם.
הוא ריצה קרוב ל-13 שנה מתוך 15 שנות המאסר שנגזרו עליו. אין לחובתו מידעים מודיעיניים. הודגש כי המבקש יצא למעל מ-200 חופשות, שהה שנתיים בהליכי שיקום ועובד באגף המתקדם במעשיהו. הוכנה עבור המבקש תוכנית רש"א מפורטת הממליצה על שחרורו המוקדם.
בנוסף נטען כי שגה בית המשפט בקובעו שלא הוכחו נסיבות חדשות. הוועדה קבעה שהנסיבות אכן מצדיקות את שחרורו זאת בהתבסס על חוות דעת פסיכיאטרית , דו"חות סוציאליים עדכניים , התקדמות המבקש בבית הסוהר והעברתו לאגף מתקדם.
לטענת המשיב, דין הבקשה להדחות על הסף, הואיל ואינה מגלה שאלה משפטית כללית המצדיקה דיון בגלגול שלישי. לגופו של עניין נטען כי לאחר שוועדת השחרורים החליטה שלא לשחרר את המבקש שחרור מוקדם הרי שעל פי הוראות הדין לא ניתן לדון בשנית בשחרור האסיר, אלא אם כן נתגלו נסיבות חדשות. המבקש טען לשינוי נסיבות בהתבסס על חוות דעת פסיכיאטרית ובעובדה שהועבר לאגף מתקדם. אולם, עיון בהחלטת וועדת השחרורים נשוא הבקשה מלמד כי חוות הדעת כלל אינה נזכרת בה וגם לא נזכר בה העברתו של המבקש לאגף מתקדמים. גם הדו"ח הסוציאלי אליו מפנה המבקש אינו בגדר נסיבה חדשה שלא הייתה בדו"חות הקודמים. הוועדה הסתמכה בעיקר על האבחון הפסיכולוגי שנערך למבקש ביום 19.2.08 בציינה כי הפסיכולוגים לא התנגדו לשחרורו המוקדם. בכך היא התעלמה מהחוק הקובע כי הנטל על האסיר להוכיח שהוא ראוי לשחרור מוקדם וכי לא יהיה בו לסכן את שלום הציבור.
אין באמור, לדעת המשיב, כדי להוות שינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה הקודמת. בנוסף הפנה המשיב לנסיבות ביצוע העבירה המלמדות על מסוכנות. המבקש הורשע בניסיון לרצח בכך ששפך על עורך דינו מיכל טרפנטין והשליך עליו גפרורים בוערים. בהודאתו במשטרה תיאר את מחשבותיו ורגשותיו ולדבריו לא הייתה לו שליטה על מעשיו. בית המשפט המחוזי אשר הרשיע את המבקש ציין בגזר הדין כי אובחנה אצל המבקש הפרעת אישיות אנטי סוציאלית חריפה. כך למשל צוין כי הוא נהג להתעלל בבעלי חיים על ידי ביצוע ניתוחים בגופם. המשיב אף הפנה לדו"ח הבדיקה הפסיכולוגי מיום 11.2.09 שם צוין שהמבקש
לא מפגין אמפטיה כלפי הקורבן ולא מביע כל חרטה. הודגש כי דימויו העצמי מבולבל ויש לו הפרעת חשיבה שלא תאפשר לו לתפוס את העולם או את עצמו כיציב. למבקש יש קווים אנטי סוציאליים ואף פסיכוטיים הבאים לידי ביטוי בחוסר יציבות ,
התנהגות ללא בקרה או שיפוט וניהול אורח חיים לא אחראי. לסכום נכתב כי קיים פוטנציאל לזעם ואלימות כאשר המבקש מרגיש שאינו בשליטה. בשל כל האמור סבור המשיב כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט לעניינים מנהליים שלא להורות על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר.
3.
בקשה למתן רשות ערעור כשמה כן היא. יש להראות כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור מקום בו המחוקק לא הקנה זכות ערעור. כלל מושרש הוא בפסיקה:
"רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו כללית" ( רע"ב 7/86
וייל נגד מדינת ישראל , לא פורסם – 26.6.86; וכן ראו רע"ב 9837/03 גרסיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ח (2) 326 , 330; רע"ב 4539/97
יונס נ' מדינת ישראל , לא פורסם , 5.10.97; רע"ב 393/97
סרסאוי נ' מדינת ישראל , לא פורסם 18.3.97; רע"ב 6901/08
זיאדה נ' שרות בתי הסוהר , לא פורסם , 17.1.99; רע"ב 9011/02
גולדנברג נ' מדינת ישראל , לא פורסם , 9.2.03; רע"ב 8916/03
סיבוני נ' שרות בתי הסוהר , לא פורסם , 11.1.04).
המבקש לא עמד בנטל הנדרש למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את ההחלטות השונות שניתנו על ידי וועדת השחרורים בעניינו של המבקש לגופן והגיע למסקנה לפיה החלטת השחרור לוקה בחוסר סבירות, הואיל ולא נתגלו נסיבות חדשות המהוות עילה לדיון נוסף. נותחו הדוחות הפסיכולוגיים עליהם התבססה וועדת השחרורים וצוין כי הגם שלא מופיעה בהן התנגדות לשחרור מוקדם, יש בתכנן כדי ללמד על מסוכנות המבקש. מעבר לכך, וזה עיקר, החלטת הוועדה אינה מעניקה את המשקל הראוי לנסיבות המצביעות על מסוכנותו של המבקש. לא די בהצבעה על הנתונים שמלמדים על התקדמות מסוימת בשיקומו. התמונה הכוללת היא המחייבת. מכאן אין לומר כי בית המשפט החליף את שיקול הוועדה בשיקול דעתו, כנטען בבקשה. עסקינן בביקורת ערעורית-מנהלית. שיקול המסוכנות הוא מרכזי בהחלטה אם להורות על שחרור מוקדם. בראיה זו, הבקשה אינה מצביעה על פגם המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.
4.
לנוכח האמור דין הבקשה להדחות.
ניתנה היום, ו' בניסן תשע"א (10.04.11).
ש ו פ ט