רע"ב 9235/06 מרדכי ויצמן נ. מדינת ישראל

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים מיום 2.11.06, אשר דחה את עתירת המבקש כנגד החלטת נציב שירות בתי הסוהר להפסיק את עבודות השירות שהושתו עליו ולהורות על ריצוי יתרת עונש המאסר של המבקש בבית הסוהר.

המבקש הורשע בגין עבירת גרימת מוות ברשלנות ונדון לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, החל מיום 18.12.05. המבקש התייצב לריצוי עבודות השירות וקיבל לידיו את הכללים לעובד שירות, המתייחסים, בין היתר, להיעדרויות מן העבודה לרבות היעדרויות מטעמים רפואיים.

בראשית ביצוע עבודות השירות, נהג המבקש לצאת ממקום העבודה מוקדם ללא אישור המעסיק וללא כל הודעה מוקדמת. בעקבות התנהגותו, ביום 5.2.06 נערכה למבקש שיחת בירור והוא הוזהר לבל ישוב על התנהגותו. על אף אזהרתו, המשיך המבקש בהיעדרויותיו והדבר בא לידי ביטוי בכך, שהמעסיק ביקש משירות בתי הסוהר להפסיק להעסיק את המבקש. ביום 13.2.06 נערכה למבקש שיחת בירור נוספת והוא הוזהר בשנית.

נוכח סירוב המעסיק להמשיך ולהעסיק את המבקש, הועבר המבקש לעבוד בתחנת המשטרה בדימונה. גם במקום עבודה זה, המשיך המבקש בהתנהגותו. הוא התחמק מעבודה ולטענת המעסיק, במרבית היום בילה המבקש בטיפול במניותיו באמצעות הטלפון הסלולארי שלו. נוכח התנהגותו זו, ביום 14.3.06 נערכה למבקש שיחת בירור נוספת, שלישית במספר. בשיחת בירור זו, טען המבקש, כי היעדרויותיו נובעות מבעיות כלכליות בהן הוא נתון ומהעבודה הנוספת בה הוא עובד.

המבקש המשיך בהפרת כללי עבודות השירות. הוא המשיך להיעדר ממקום עבודתו, בטענות כאלה ואחרות. כך למשל, ביום 20.3.06 נעדר המבקש ממקום עבודתו בטענה שהזרת שלו נפוחה. לא זו אף זו. בשיחתה טלפונית שניהל המבקש עם הקצינה, גידף המבקש את המפקחת וטרק את הטלפון בפניה. כאשר הסביר המעסיק למבקש את חומרת מעשיו, הודיע לו המבקש ביחס למפקחת, כי: "אני אראה לה מה זה. אני אוציא מחלות ולא אלך אליה".

בעקבות התנהגותו האמורה, זומן המבקש למשרדי שירות בתי הסוהר לעריכת שימוע ביום 23.4.06, בטרם קבלת החלטה סופית בעניינו. אף במהלך השימוע, התפרע וקילל המבקש את הקצין שערך לו את השימוע. יתרה מכך, המבקש סירב לחתום על טופס השימוע. כהסבר לאיחוריו והיעדרויותיו טען המבקש, כי הוא עובד במקום עבודה נוסף וכי מאחר לעבודה בגלל התפילה.

נוכח התנהגות המבקש, ביום 1.5.06 הוגשה בקשה להפסקה מינהלית של עבודות השירות וביום 2.5.06 החליט שירות בתי הסוהר על הפסקת עבודות השירות.

או-אז, עתר המבקש לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע כנגד ההחלטה להפסיק את עבודות השירות. המבקש טען, לראשונה, כי נעדר מהעבודה בשל טעמים רפואיים וציין כי "אישורים רפואיים יצורפו בהתאם". עוד טען המבקש, כי לא קיבל הנחיות ברורות ונהלים סדורים באשר למה מותר ומה אסור לעשות בעבודות השירות. בתחילת הדיון הראשון שהתקיים ביום 29.6.06 ביקשה באת-כוח המבקש לדחות את מעוד הדיון על-מנת שניתן יהיה להשיג את כל המסמכים הרפואיים הרלוואנטיים ובית-המשפט נענה לבקשתה. ברם, במשך למעלה מארבעה חודשים נמנע המבקש מלתקן את עתירתו ולא צירף מסמכים רפואיים כלשהם התומכים בטענותיו. רק במועד הדיון הנוסף שנקבע, ביום 2.11.06, ביקשה באת-כוח המבקש להמציא לבית-המשפט מסמכים רפואיים, אולם לטענת באת-כוח המשיבה, מסמכים אלה לא הועברו קודם לכן למשיבה. כמו-כן, המסמכים הומצאו לבית-המשפט ללא בקשה לתיקון עתירה והם מציינים, כי הם מיועדים למוסד לביטוח לאומי בלבד.

בית-המשפט לעניינים מינהליים התיר את המצאת המסמכים הרפואיים, אך דחה את העתירה בקובעו, כי האישורים הרפואיים מעוררים תמיהה רבה ועולה ספק גדול ביחס למהימנותם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים.

לטענת בא-כוח המבקש, טעה בית-המשפט לעניינים מינהליים כשהעלה תמיהות ביחס לתיעוד הרפואי שהומצא, מאחר ומדובר בראשית ראיה התומכת בטענת המבקש. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי העובדה שהמבקש לא טען בפני המשיבה, כי נעדר בעקבות בעיה רפואית, אין משמעותה בהכרח שלא סבל מבעיה רפואית.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. לטענתה, הבקשה אינה מעלה כל בעיה משפטית בעלת חשיבות או שאלת שחשיבותה כללית ודין הבקשה להידחות בהעדר עילה למתן רשות ערעור. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי החלטת שירות בתי הסוהר הינה סבירה וראויה בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או נושא בעל השלכות רחבות וכל בקשתו נוגעת ביישום הלכות קיימות ובאיזון הפרטני, הנוגע לנסיבות הספציפיות של המבקש.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

סעיף 51ט(א) לחוק העונשין מסמיך את נציב שירות בתי הסוהר להורות על הפסקה מנהלית של עבודות שירות ומונה את העילות בגינן ניתן להחליט כן. וכך קובע הסעיף:

"הפסקה מינהלית של עבודת שירות

51ט.

(א)

נציב בתי הסוהר רשאי להחליט כי עבודתו של עובד שירות תופסק וכי הוא ישא את יתרת עונשו בבית סוהר, אם ראה הנציב כי נתקיים בעובד השירות אחד מאלה:

(1)

הוא נעדר מהעבודה ללא אישור הממונה או המפקח;

(2)

הוא התרשל בביצוע עבודתו או שמבחינה אחרת אין התנהגותו בעבודה מניחה את הדעת;

(3)

הוא הפר תנאי מתנאי עבודת השירות שקבע בית המשפט לפי סעיף 51ב(ג);

(4)

הוא לא ציית להוראה של הממונה או של המפקח או לא קיים חובה המוטלת עליו לפי סימן זה;

(5)

נפתחה נגדו חקירה בחשד שעבר עבירה." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]

במקרה שלפנינו, המבקש איחר ונעדר ממקום עבודתו בו ביצע את עבודות השירות ובכך עשה דין לעצמו. המבקש אף התחצף, מספר פעמים, לממונים עליו. בנסיבות אלה, ולאחר שהוזהר המבקש שלוש פעמים בטרם הוחלט על הפסקת עבודות השירות, נראה, כי קיימת עילה להפסקת עבודות השירות בהתאם לאמור בסעיף 51ט(א)(1) לחוק העונשין.

אשר לטענות המבקש, לפיהן היעדרויותיו נבעו מבעיות רפואיות. בעניין זה קבע בית-המשפט לעניינים מינהליים, כי המסמכים הרפואיים שצירף המבקש מעלים תהיות רבות באשר למהימנותם.

קביעתו זו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מקובלת עלי. העונש שהוטל על המבקש היה מאסר בפועל, אולם ניתנה לו ההזדמנות להימנע מריצוי המאסר בפועל על-ידי עבודות שירות. ברם, המבקש הפר את כללי עבודות השירות ולא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו. יתרה מכך, למבקש ניתנו מספר הזדמנויות לתקן את דרכיו, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. משלא המציא הסבר המניח את הדעת באשר להתנהגותו, החליט נציב שירות בתי הסוהר להפסיק את עבודות השירות שהוטלו עליו ובנסיבות אלה, החלטתו נראית לי סבירה ומתבקשת ולא מצאתי כל מקום להתערב בה.

מעבר לדרוש יוער, כי הלכה היא, שביסוד הביקורת השיפוטית על החלטות רשות שלטונית בכלל ושירות בתי הסוהר בפרט עומדת הביקורת על סבירותו של שיקול-הדעת שלה וכי אין בית-המשפט שם את שיקול-דעתו במקום שיקול-דעתו של נציב שירות בתי הסוהר. כך, למשל, נקבע ברע"ב 2943/97 לב מאיר נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם):

"הלכה פסוקה היא, כי תפקידו של בית המשפט הדן בעתירת אסיר אינו לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המחליטה אלא לבחון אם רשות זו שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם כראוי... לא זו אף זו - רשות ערעור במקרים מסוג זה תינתן רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית...".

אף מטעם זה, לא מצאתי מקום, בנסיבות המקרה דנן, להתערב בהחלטת נציב שירות בתי הסוהר.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 9.11.06 – בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע – מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 1.2.07 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לשם תחילת ריצוי יתרת עונש המאסר שהוטל עליו.