פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 1000/14
לפני:
כבוד השופט א' שהם
המבקשת:
יפעת רומנו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 9.1.2014, בעפ"א 66012-10-13, שניתן
על-ידי כב' השופט י' לוי
בשם המבקשת:
עו"ד ריהאם אלנקיב
החלטה
במסגרת הבקשה המונחת לפניי, התבקשתי להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהורות על עיכוב ביצועו של צו הריסה הנוגע לנכס אשר שייך למבקשת (להלן: הנכס ). זאת, לאחר שביום 24.9.2012, נתן בית המשפט לעניינים מקומיים תוקף של החלטה להסכמת הצדדים להוציא צו להריסתו של הנכס, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולעכבו עד ליום 24.3.2013 (להלן: צו ההריסה ); וביום 27.10.2013, נדחתה עתירתה של המבקשת לעיכוב ביצועו של צו ההריסה עד להחלטה אחרת (שתי ההחלטות הללו התקבלו במסגרת תיק 2655/09).
בבקשתה, לא טרחה המבקשת לטעון, כי עניינה מעורר שאלה משפטית כבדת משקל ורחבת היקף – ולפיכך, ברי כי הבקשה אינה עומדת בתנאים שנקבעו לרשות ערעור, בפני בית משפט זה (ראו, רע"פ 7579/13 אבו קוידר נ' מדינת ישראל
(26.1.2014); רע"פ 5959/13
לאור נ' מדינת ישראל
(21.1.2014); רע"פ 8875/13
ביטון נ' מדינת ישראל
(12.1.2014)).
הלכה למעשה, עוסקת הבקשה לרשות ערעור, בעניינה הפרטי של המבקשת, ואין בה דבר מעבר לכך. בנוסף, לא מצאתי, כי נגרם למבקשת עיוות דין או אי-צדק, כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. מטעם זה דין הבקשה להידחות.
עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לטענה, כי התנהלותה של המשיבה נגועה בחוסר תום-לב, משאצה לה הדרך להוציא לפועל את צו ההריסה. וזאת, נוכח הסכמתה של המשיבה, שניתן לה תוקף של החלטה במעמד הוצאת צו ההריסה, " לשקול בקשה לאורכה נוספת [לביצוע צו ההריסה], ככל שתוגש ". בהקשר זה, הנני מצטרף להערתו של בית המשפט המחוזי למשיבה, כי עליה " להנחות את באי כוחה לקבוע פרמטרים מדויקים יותר למתן הסכמות מסוג זה ", כדי למנוע בעתיד אי-הבנות, מהסוג אליו טוענת המבקשת. ואולם, בנסיבות העניין, כאשר נקבע על-ידי הערכאות הקודמות, כי המבקשת לא השכילה לנצל את הזמן שניתן לה, מיום הוצאת הצו ועיכובו, כדי להשיג התקדמות ממשית בקבלת היתר בניה בנוגע לנכס – סבורני, כי בכך מתמצה הטיפול בעניין זה, וכי אין כל מקום להעניק בשל כך רשות ערעור.
הבקשה נדחית, אפוא.
ניתנה היום, י' באדר א התשע"ד (10.2.2014).
ש ו פ ט