רע"פ 10044/08 אריה פשצנקו נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעובדותיו של כתב אישום מתוקן בגדרו יוחסה לו עבירה של תקיפת בת זוג. הרשעתו התבססה על כך שבמהלך ויכוח עם בת זוגו, המתלוננת, הוא מרח עליה את צואתו תוך שהוא צועק ומאיים עליה, וכן על כך שעובר לאירוע זה התיז המבקש על המתלוננת מים באמצעות צינור וסטר לה. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים, כי על המבקש יוטלו מאסר על תנאי לפי שיקול דעתו של בית המשפט, צו מבחן לשנה, והתחייבות כספית להימנע מכל עבירת אלימות. בית משפט השלום באילת (כב' השופט י' עדן ) החליט לסטות מהסדר הטיעון, הואיל וסבר כי לא ניתן בו משקל הולם לאינטרס הציבורי, וכי התביעה לא שקלה את כל השיקולים הצריכים לעניין. לאור קביעתו זו, השית בית המשפט על המבקש שלושה חודשי מאסר לריצוי בפועל, שניים-עשר חודשים מאסר על-תנאי, וכן הטיל עליו לחתום על התחייבות שלא לעבור עבירת אלימות כלפי בת זוג במשך שלוש שנים. בנוסף, חויב המבקש לשלם קנס בסך 10,000 ש"ח.

2.

ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין – נדחה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי (השופטים ד' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כץ ), כי אף בהתחשב בנימוקים הקיימים לטובת המבקש, האינטרס הציבורי ונסיבות המקרה מחייבים השתתו של מאסר בפועל. בית המשפט הוסיף וציין, כי העובדה שהמתלוננת

תמכה בהסדר הטיעון אינה משנה ממסקנה זו. לבסוף, קבע בית המשפט כי העונש שנגזר על המבקש, לאחר דחייתו של הסדר הטיעון המוצע, הוא ראוי והולם בנסיבות העניין.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש לקבלת רשות לערער על פסק דינו בית המשפט המחוזי. להשקפתו, בפסקי הדין שניתנו בעניינו חרגו ערכאות קמא מן ההלכות הנוהגות לעניין הסדרי טיעון, ואף התבססו על תשתית עובדתית שגויה. עוד נטען, כי התוצאה לפיה ייאלץ המבקש לשאת במאסר, היא תוצאה בלתי צודקת הואיל והיא פוגעת לא רק במבקש, אלא גם במתלוננת. בהקשר זה נטען, כי השתתו של מאסר תגרום לפגיעה בתא המשפחתי, וגם בקנס כרוך נזק באשר הוא יכביד על משק הבית המשותף. המבקש הוסיף והדגיש, כי המתלוננת הביעה תמיכה בהסדר הטיעון, וכי שאלת משקלה של תמיכה זו במכלול השיקולים הנשקלים בעת שבית המשפט נדרש לשאלה אם לאשר הסדר הטיעון או לדחותו – היא שאלה משפטית כללית שטרם לובנה בפסיקה. לבסוף טוען המבקש, כי בתי המשפט שדנו בעניינו התעלמו מכך שהסדר הטיעון גובש גם עקב קשיים ראייתיים שעמדו בדרכה של התביעה להוכחתו של כתב האישום.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת במשורה ורק מקום בו מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש (רע"פ 9523/07 גור נ' עיריית באר שבע (לא פורסם, 25.1.2008); רע"פ 8786/08 עג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2008)). הבקשה שלפני

– אשר נסבה כל כולה על הסדר הטיעון בעניינו של המבקש ועל העונש שנגזר לו – אינה מעלה שאלה מסוג זה, ועל כן, דינה, כאמור, דחייה. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בחנתי את טענות המבקש אף לגופן ולא מצאתי בהן ממש. בית משפט זה נדרש לא אחת לקווים המנחים בבחינתם של הסדרי טיעון (ראו, לדוגמה, ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577 (2002); ע"פ 4900/92 מרקוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 45, 51 (1993); דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ , פ"ד נט(6) 281 (2005); ע"פ 351/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2007)). לאחר שעיינתי בפסקי הדין שניתנו בערכאות קמא לא מצאתי כי הן חרגו מהמתווה שנקבע בפסיקה. לא זו אף זו, העונש שנגזר על המבקש אינו מגלה חומרה יתרה, וגם מטעם זה לא נמצאה לי עילה להורות על בחינתו בפני ערכאה שלישית.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע עונש.