רע"פ 8786/08 מאהר עג'ג' נ. מדינת ישראל

1.

בכתב-אישום מתוקן שהוגש לבית-משפט השלום בירושלים, בגדרו של הסדר-טיעון, יוחסו למבקש עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב וקבלת רכב וחלקי רכב שהושגו בעבירה – לפי סעיפים 413 ו-413י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי ביום 25.3.2008 נמצאו במגרש בבתוניא, שהיה בחזקת המבקש, שני כלי-רכב ו-55 חלקי רכב גנובים. בקרוואן שבמגרש נמצאו מסמכים ובהם תעודות ביטוח ורישיונות של כלי-רכב שנגנבו מבעליהם. ביום 2.7.2008 הרשיע בית-משפט השלום את המבקש, בהתבסס על הודאתו, בעבירות שיוחסו לו.

2.

במרכזה של הבקשה שבפני עומדת שאלת פירושו של הסדר-הטיעון, ככל שהדבר נוגע לעונשו של המבקש. לפי הצהרת המשיבה, הסכימו הצדדים כי המבקש יהא חופשי לטעון ככל שיראה לנכון לעניין העונש, ואילו התביעה –

"תבקש שיוטלו על הנאשם 18 חודשי מאסר אשר כוללים בתוכם 12 חודשי מאסר על תנאי שתלויים ועומדים נגדו, וכן מאסר על תנאי וקנס" (פרוטוקול הדיון מיום 2.7.2008 ).

3.

בין הצדדים ניטשה מחלוקת בשאלה אם עונש המאסר על-תנאי הינו בר הפעלה, שכן הושת בידי בית-דין צבאי. לקראת הדיון בטיעונים לעונש הודיעה המשיבה לבאת-כוחו של המבקש, כי אין בכוונתה לבקש את הפעלתו. ואכן, בדיון שהתקיים ביום 20.7.2008 הודיעה המשיבה לבית-המשפט כי אין היא עומדת על טענתה, לפיה המאסר שעל-תנאי הינו בר הפעלה. עם זאת, ביקשה המשיבה כי על המבקש יושת מאסר כולל בן 18 חודשים. זאת, באשר לעמדתה הוסכם בין הצדדים כי התביעה תבקש להשית על המבקש עונש מרבי של 18 חודשי מאסר וככל שיתברר כי עונש המאסר על-תנאי הינו בר הפעלה, תעתור לנשיאה בו בחופף. מנגד, טען המבקש, כי משהוסכם כי אין להפעיל את העונש שעל-תנאי, הרי שבהתאם לאמור בהסדר-הטיעון, על מאסרו לעמוד על שישה חודשים ותו לא.

לאחר שמיעת הצדדים, אימץ בית-משפט השלום את עמדת המשיבה. נקבע, כי בהתאם להסדר-הטיעון, כפי שהוצג בפני בית-המשפט, ברירת המחדל היתה 18 חודשי מאסר ואפילו אין עונש-התנאי מופעל. עוד נקבע, כי הצדדים צפו את האפשרות כי המאסר שעל-תנאי לא יהא בר הפעלה, ואף על פי כן לא קבעו בהסדר-הטיעון כי הדבר ישנה מאורכו של המאסר שייגזר.

4.

על אף האמור בהחלטה זו, הודיע המבקש כי עומד הוא על קיומו של הסדר-הטיעון, וביום 29.7.2008 גזר בית-משפט השלום את עונשו ל-18 חודשי מאסר, ששה חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח.

5.

על גזר-הדין ועל החלטת הביניים מיום 20.7.2008 ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורו שב המבקש וטען, כי עמדת המשיבה כמוה כחזרה מהסדר-הטיעון ואין להשלים עם כך. עוד נטען, כי בית-המשפט לא נתן משקל הולם לשיקולים לקולא המתקיימים בעניינו של המבקש, וכי העונש סוטה מרף הענישה. ביום 5.10.2008 דחה בית-המשפט המחוזי ( כבוד השופטים י' צבן , ח' בן-עמי ו ר' כרמל ) את הערעור, בקובעו כי פרשנות המבקש להסדר-הטיעון אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הברורה כפי שהוצגה לבית משפט-השלום. לגוף הדברים לא מצאה ערכאת הערעור עילה להתערב במידת העונש, שלהשקפתה אף נטה לקולא.

6.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, תוך שהוא שב על הטענות אשר שימשו אותו בעבר, היינו, כי הסדר-הטיעון עמו לא כובד וכי עונשו חמור מהמקובל.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, לא מצאתי מקום או עילה ליתן רשות לערער. ראשית, הבקשה אינה מעלה שאלה כללית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)); שנית, ענינו של המבקש – שבחזקתו נמצאו פריטים גנובים בכמות ניכרת ולחובתו עבר פלילי בעבירות דומות, אף אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות במידת העונש (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646(2003)).

אף לגופו של עניין לא מצאתי פגם בפסקי-הדין של הערכאות קמא. מקובל עלי, כי טענת המבקש אינה עולה בקנה אחד עם לשונו של הסדר-הטיעון. הצדדים צפו את האפשרות, כי לסופו של יום לא יופעל עונש המאסר שעל-תנאי. ברי, כי לו התכוונו הם כי מקום בו כך יהא, יועמד עונשו של המבקש על שישה חודשי מאסר בלבד, היה הדבר מוצא ביטויו באופן מפורש בנוסחו של הסדר-הטיעון.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.