רע"פ 10073/05 אברהם פלדמוס נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה נטען, כי בתאריך 4.6.03, בשעת לילה מאוחרת, נהג המבקש ברכב בהיותו שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים. המבקש סרב לדרישת שוטר להיבדק בדיקת שיכרות. בגין כל אלה יוחסו למבקש עבירות לפי סעיף 62(3) וכן סעיף 169ו'(א) לתקנות התעבורה.

בתום שמיעת ראיות הצדדים זוכה במקש (שלא כנטען בנימוקי הבקשה) מהעבירה לפי סעיף 169ו'(א) לתקנות, והורשע בעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. בהמשך גזר בית המשפט לתעבורה למבקש קנס בסך 3,500 ₪, 20 חודשי פסילה בפועל ו-4 חודשים על-תנאי, הוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה דומה, וכן 4 חודשי מאסר על-תנאי.

2.ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, ומכאן הבקשה למתן רשות לערעור המונחת בפני. בגדרה של בקשה זו שב המבקש ומעלה השגות כנגד הרשעתו, אולם הוא מוסיף ומלין על כך שיוחסו לו שתי עבירות שלמעשה בעניין אחד – נהיגה בשיכרות – הן לפי סעיף 62(3) לפקודה והן לפי סעיף 69ו'(א) לתקנות. נטען, כי להחלטה אם להרשיע בעבירה האחת או האחרת נודעת תוצאה עונשית קשה (ראו סעיף 38(1) וסעיף 39א לפקודת התעבורה.

3.באשר להשגות כנגד ההרשעה, אין מקום להידרש להן בערכאה שלישית, הואיל ומדובר בעניינים שבעובדה ומהימנות אשר ניתנו על ידי ערכאות קמא, ובכך די.

באשר לטענה האחרת בדבר השיקולים המנחים את גורמי התביעה להעמיד נהג לדין בעבירת שיכרות על פי הפקודה או התקנות, אכן, אפשר כי מדובר בשאלה ראויה, אולם על המבקש היה לטעון אותה בערכאה הדיונית, ולחזור עליה בנימוקי הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי. לא נהיר לי אם המבקש העלה שאלה זו בפני בית המשפט לתעבורה, הואיל והוא לא צירף לבקשתו את פרוטוקול הדיון. מאידך, ברור לי שהוא לא עשה זאת בנימוקי הערעור שבכתב שהגיש לבית המשפט המחוזי. מכאן, שהמבקש מעלה את השאלה בדבר סעיף האישום שראוי היה לייחס לו, לראשונה בבקשה זו, וממילא נמנע מבית המשפט המחוזי להכריע בה. בהיעדר הכרעה מסוג זה לא יכול גם בית משפט זה להידרש לעניין, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.