רע"פ 10185/08 יעקב קרקובר נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום ברחובות הרשיע את המבקש בשלוש עבירות של הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, ארבע עבירות של שימוש במרמה עורמה או תחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה, שתי עבירות של השמטת הכנסות מדו"ח שנערך על-פי הפקודה, לפי סעיף 220(1) לפקודה, עבירה של מסירת ידיעה כוזבת או מסמך הכולל ידיעה כוזבת, לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, עבירה של הכנה ניהול וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק מע"מ, עבירה של שימוש במרמה או תחבולה, לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק המע"מ, ועבירה של מסירת הצהרה ביודעין שאינה נכונה, לפי סעיף 98(ג) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לשנתיים מאסר, שנה מאסר על-תנאי וקנס בסך 240,000 ש"ח.

הרקע להרשעה היתה עסקת קומבינציה בה נקשר המבקש כדי לבנות בניין בן שמונה יחידות דיור ברחובות. נמצא כי המבקש הצהיר בפני רשויות המס כי רוכשי הקרקע התאגדו במסגרת עמותה, אף שאותה עמותה לא הייתה אלא פיקציה אותה יצר המבקש כדי לזכות בהטבות מס להן לא היה זכאי על-פי דין. עוד נקבע, כי אופי פעילותו של המבקש בפרויקט, מוביל למסקנה כי בניגוד לאופן בו הציג את עצמו, הוא שימש קבלן ולא יזם של קבוצת רכישה. בהמשך, נקבע כי המבקש העלים את הכנסותיו מהפרויקט, ונמנע מתשלום מס בגינן. כך למשל, נמנע המבקש מלדווח על תקבולים ולהנפיק חשבוניות, למעט במקרים בהם עלתה דרישה לכך, ואז הוציא חשבוניות מהן עולה כי הכספים התקבלו כ"פיקדון". נמצא כי בדרך זו לא דיווח המבקש לרשויות המס על הכנסות בסכום של למעלה מ-4.6 מיליון ש"ח.

2.

בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי מרכז, טען המבקש כי ברמה העובדתית העידו בפני בית-משפט השלום עדי שקר, וכל הצדדים שהיו חתומים על ההסכמים נשוא כתב האישום, היו מודעים היטב למשמעות חתימתם. באשר לעמותה, נטען כי אין דרישה בחוק לצורת תפקודה של "עמותה לבנייה", אלא רק דרישה ל"התארגנות עצמית" לרכישת קרקע והליכי תכנון ובנייה, שלא על-ידי יזם עסקי. המבקש טען כי הרשעתו היא תקדימית במובן זה, שהוא הנאשם הראשון שהורשע בעבירה פלילית בנסיבות של "התארגנות עצמית לבניה" ותכנון מס הקשור בה. לגישתו, תכנון מס מהסוג שניסה לבצע מקובל במסגרת עסקאות מקרקעין, והמקום לדון בו אינו בהליך פלילי, אלא בערכאות אזרחיות ומול פקיד שומה. עוד נטען, כי על-פי ההלכה הפסוקה, אף אם מדובר במקרה של "עסקה בדויה", לא ניתן היה להרשיעו

מבלי לייחס את העבירות גם לצדדים נוספים בעסקה. לבסוף, טען המבקש להגנה מן הצדק, הואיל ולהשקפתו מעשים דומים בוצעו במקרים רבים בהם המשיבה לא פעלה כלל, ובוודאי שלא בדרך של הגשת כתב אישום. מקור החקירה נגדו, כך לגרסת המבקש, הוא בקשר שנקשר בין איגוד הקבלנים ונציב מס הכנסה.

3.

ערעורו של המבקש נדחה. נקבע, כי רובו המכריע של הערעור מופנה כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, שככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת לשנות מהם. הטענה בדבר הגנה מן הצדק מכוחה של אכיפה בררנית, נדחתה אף היא. עוד נקבע, כי עצם העובדה שהחקירה בעניין החלה בשל פניה של רשות זו או אחרת, הנה חסרת נפקות,

וכי החקירה בעניינו של המבקש התנהלה באופן מקצועי וענייני. לגופם של דברים נקבע, כי מהראיות שהובאו בפני בית-משפט השלום התחייבו המסקנות אליהן הגיע.

4.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתו הארוכה והמפורטת, חוזר המבקש על הטענות ששימשו אותו בפני ערכאות קמא. כך נטען, כי הסוגיה שמעלה הבקשה היא תקדימית, מאחר ומעולם לא נידונו עבירות פליליות שמקורן ב"קבוצת רוכשים" או "התארגנות עצמית לבניה". בנוסף, חזר המבקש על טיעוניו כנגד הממצאים שנקבעו בערכאות קמא. באשר לעונש, נטען כי לא ניתן משקל הולם לעובדה שהמחדלים הוסרו, והמחלוקות בינו לבין רשויות המס במישור האזרחי, יושבה זה מכבר.

המשיבה סבורה כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של דיון שלישי בעניינו של המבקש. לעמדתה, טענות המבקש נסבות, רובן ככולן, כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, וגם טענותיו המשפטיות לובנו בפני שתי ערכאות קמא.

5.

בקשה זו אינה מעלה שאלות עקרוניות להן עשויה להיות השלכה על ציבור של מתדיינים, אלא עוסקת בשאלות של עובדה פרטניות שנבחנו בידי שתי ערכאות. הערכאה הדיונית, לאחר שבחנה את הראיות בעניינו של המבקש, קבעה כי הוא פעל במרמה כדי להימנע מתשלום מס. קביעה זו אינה מבוססת על פרשנות חדשה או תקדימית של הדין, אלא על לימוד הראיות, ולפיכך עניינו של המבקש אינו נכנס לגדר אותם מקרים המצדיקים קיומו של ערעור שני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). באשר לעונש, ההלכה הנוהגת היא כי חומרתו כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על החריגים להלכה זו, ולפיכך, הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית-המשפט המחוזי מרכז, ביום י"ד בשבט התשס"ט (8.2.2009), עד לשעה 10:00.