פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בירושלים
בש"פ 10206/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
זמיר יוסף – ת.ז. 023778921
נ ג ד
המשיבה:
עיריית אילת
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי באר-שבע מיום 16.9.07 בע"פ 7420/06, ע"פ 4076/07,
ע"פ 4148/07, ע"פ 4150/07, ע"פ 4182/07, ע"פ 4183/07
וע"פ 4194/07 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' ברקאי
בשם המבקש:
עו"ד דראושה מוהנד
בשם המשיבה:
עו"ד ענת חולתא
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום באילת תשעה כתבי אישום (עמ"ק 20271/04, עמ"ק 20090/05 עמ"ק 20255/05, עמ"ק 20502/07, עמ"ק 20074/06, עמ"ק
1101/00, עמ"ק 20041/04, עמ"ק 20042/04, עמ"ק 20098/04).
כתבי האישום מייחסים למבקש עבירות שונות לפי חוק העזר לאילת (תברואה וסילוק מפגעים), התשל"ז-1976, חוק עזר לאילת (רחיצה על שפת הים), התש"ם-1980, וחוק העזר לאילת (שימור רחובות) התש"ם-1979. לפי הנטען בכתבי האישום השליך המבקש בחוק "הרוקסא" באילת במספר הזדמנויות פסולת הכוללת ארגזים, גרוטאות עצים וברזל. כמו כן נטען כי המבקש שיחרר סוסים בחוף הים במספר הזדמנויות. בית משפט השלום באילת הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו עונשים כספיים של קנסות בסך כולל של 8,940 ש"ח, והורה לו לחתום על התחייבויות כספיות להימנע מלעבור את העבירות בגינן הורשע.
על פסקי הדין של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע שנדונו במאוחד (ע"פ 7420/06, 4182/07, 4148/07, 4183/07, 4150/07, 4194/07, 4076/07).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' ברקאי ) דחה את הערעור, וקבע כי בא כוחו של המערער הסכים בחלק מן התיקים שהתנהלו בבית משפט השלום כי העבירות בוצעו בתחום שיפוט העיר אילת, ויש בהסכמה זו כדי להשתיק את המערער מלעורר טענה זו בהליך הערעור. עוד קבע בית המשפט כי בית משפט השלום בחן את התשתית הראייתית וקבע כי העבירות בוצעו בתחום העיר אילת וכי אין מקום להתערב בקביעה זו. באשר לטענת המבקש באשר לחוסר סמכות פקחי העיריות, קבע בית המשפט כי המ דובר בעבירות קנס ופקח עירוני מוסמך ורשאי להכין דו"ח שהוא גם כתב אישום. באשר לטענת המערער כי השטח נשוא האישומים הוא שטח חקלאי ועל כן מותר לו להחזיק בעלי חיים, קבע בית המשפט המחוזי כי בבית משפט השלום חזר בו בא כוח המערער ומטענה זו והכיר בעובדה כי מ דובר
בשטח שהוכרז כחוף ים. לעניין ערעורו של המבקש על גזר הדין (עמ"ק 20041/04 - מאוחד) קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי נכון היה להעמיד את הקנס על סכום של 980 ש"ח בלבד ולא 2,980 ש"ח כפי שהשית בית משפט השלום.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את טענותיו כי העבירות המיוחסות לא בוצעו בתחום שיפוטה של העיר אילת. לטענתו על המשיבה מוטל הנטל להוכיח כי העבירות המיוחסות למבקש בוצעו בתחום שיפוטה, דבר אשר לא הוכח כלל.
מנגד טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, משאין היא עומדת בתנאים למתן רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי שטח שיפוטה של העיר אילת משתרע על הגוש הספציפי בו שוהה המבקש שלא כדין.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, וחרף טענותיו, המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בפרוטוקול הדיון מיום 31.1.2007 בעמ"ק 20271 קיבל בא כוחו של המבקש את הטענה ששטח המריבה נמצא בשטח השיפוט של המשיבה, וזאת לאחר שהוצגו בפניו הן התמ"א והן התב"ע החלים על השטח. גם בדיון המאוחד (עמ"ק 20041/04, עמ"ק 20042/04,עמ"ק 20098/04) קבע בית משפט השלום כי העבירות בוצעו בשטח שיפוטה של העירייה וזאת לאחר עיון במפות ומסמכים שהוצגו בפני בית המשפט. משכך אין מקום להתערב בקביעה כי העבירות נשוא כתבי האישום בוצעו בתחום שיפוטה של המשיבה.
סוף דבר, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס היטב, ולא מצאתי מקום להתערב בו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ד בסיון התשס"ח (17.6.2008).
ש ו פ ט