רע"פ 10252/06 יוסף קאין נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב נטען, כי בתאריך 30.3.2005 לא ציית הוא להוראתו של שוטר במדים , ובכך עבר עבירה לפי

סעיף 23(א)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 . הדיון בעניינו של המבקש התקיים בתאריך 1.11.05 בהעדרו, מאחר ואף שזומן כדין הוא לא התייצב בבית-המשפט. בתום הדיון הורשע המבקש, ובית-המשפט לתעבורה הטיל עליו קנס בסך של 1,000 ש"ח, ופסל אותו מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים בפועל ועוד שלושה חודשים על תנאי. בקשתו לביטול גזר-הדין נדחתה.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בגדר ערעורו טען כי אי-התייצבותו לדיון נבעה מטעות ואין לזקפה לחובתו. כן נטען, כי פסק-דינה של הערכאה הדיונית לא נומק כלל, וכי העונש אשר הוטל עליו חמור יתר על המידה. לבסוף, עתר המבקש כי בית-המשפט המחוזי יתחשב בכך שהינו איש משפחה, וכי הוא נזקק לרכב לפרנסתו. בית-המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש תוך שקבע כי הוא הוזמן לבית המשפט כדין, ואי-התייצבותו הקימה בסיס לדיון באישום שלא בפניו. בית-המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקש באשר לחומרת העונש, וציין כי הנסיבות בהן נעברה העבירה, כמו גם הרשעות קודמות העומדות לחובת המבקש, בין היתר, בגין עבירות של הפרעה לתנועה, מצדיקות את העונש שנגזר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

3.

דין הבקשה להידחות.

ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור יוחדה למקרים בהן עולה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש. לא כזו היא הבקשה שבפני. לא זו אף זו, כידוע, גם חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער, אלא בהתקיים נסיבות חריגות כמו סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). לא מצאתי כי נסיבות מעין אלו מתקיימות בעניינו של המבקש. מעבר לדרוש אוסיף, כי עיון בפסק-דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, הבקשה נדחית.