רע"פ 10260/09 מוחמד סעאדה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, תושב השטחים, הורשע על-פי הודאתו, בעבירות של גניבת רכב, גניבה מרכב, חבלה במזיד וכן בשתי עבירות של שהייה בישראל שלא כדין. בעקבות כך דן אותו בית משפט השלום ל-42 חודשי מאסר ושמונה חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעלו שני מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו לריצוי במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 60 חודשים.

2.

המבקש ערער על חומרת העונש, וטען כי לא ניתן משקל ראוי להודאתו שחסכה זמן שיפוטי וניתנה על אף העדרן של ראיות לחובתו; לעובדה כי לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה; למחלת הסוכרת בו הוא לוקה וכן בריאותה הרופפת של אשתו. עוד טען, כי העונש שהושת עליו חורג מרמת הענישה הנוהגת, וכי לא היה מקום להפעיל את המאסרים על-תנאי שעמדו נגדו, מאחר ותקופת התנאי של האחד חלפה, ונוסחו המטעה של התנאי השני מנע ממנו להבין את מהותו. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובגדרה הוא מבקש כי ימונה לו סנגור. לאחר שהפכתי בפסקי הדין של ערכאות קמא, לא מצאתי מקום או עילה ליתן רשות לערער. ההליך השיפוטי בא לכדי מיצויו בדיון בפני שתי ערכאות, וההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 680 (2003); רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.08)). עניינו של המבקש אינו נמנה על אותם חריגים. נסיבותיו האישיות נבחנו בהרחבה בידי שתי ערכאות, ובמסקנותיהן לא נפל כל פגם, ובודאי לא מן הסוג המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. באשר למינויו של סנגור, הרי משהיה המבקש מיוצג בהליכים המשפטיים נושא בקשה זו, במסגרתם נשקלו כלל הנסיבות שיש בהן לסייע לו, אף מינויו של סנגור בהליך זה לא יוביל לתוצאה שונה.

אי-לכך, הבקשה נדחית.