רע"פ 10340/03 עופר פרלין נ. מדינת ישראל

ביום 14.1.99 הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו עבירה של קשר לפשע, בניגוד לסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של גניבת דבר דואר, בניגוד לסעיפים 97(2) ו- 97(3) לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986, עבירה של תקיפה סתם, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין וכן עבירה של פציעה, בניגוד לסעיף 334 לחוק העונשין. במהלך הדיון, תוקן כתב האישום במובן זה, שעבירות תקיפה סתם והפציעה נמחקו מכתב האישום ובמקומן הואשם המבקש בעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, בניגוד לסעיף 380 לחוק העונשין. שאר העבירות בהן הואשם המבקש בכתב האישום נשארו על כנן.

בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והטיל עליו עונש מאסר על תנאי של ארבעה חודשים, אותם לא ירצה המבקש, אלא אם יעבור תוך 3 שנים כל עבירה נגד הרכוש וכן על סעיפי החוק בהם הורשע; תשלום פיצויים לבנק הדואר בסכום של 28,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.96 ועד לתשלום בפועל, וכן הוטל עליו לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף 400 שעות.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיא י' צמח והשופטות י' צור ומ' מזרחי) קיבל את הערעור וקבע כי סכום הפיצויים שעל המבקש לשלם למשיבה יעמוד על סכום של 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן הטיל על המבקש קנס בסכום של 40,000 ש"ח. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי את הפיצויים ואת הקנס ישלם המבקש בתשלומים חודשיים רצופים ושווים בסכום של 1,000 ש"ח כל אחד, עד 15 לכל חודש, החל מיום 15.2.03.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור (רע"פ 2839/03), כשעיקר טענתו של המבקש הוא, כי בעצם הטלת הקנס עליו, בסכום של 40,000 ש"ח, החמיר בית-המשפט המחוזי בעונשו. בית-משפט זה (כב' השופטים מ' חשין, א' ריבלין וא' חיות) החליט להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיקיים דיון מחדש בעניין הפיצוי והקנס.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' צור, מ' גל ומ' מזרחי), לאחר ששמע את הצדדים, קבע, כי יש לפצל בין הפיצויים לבין הקנס באופן, שהמרכיב הדומיננטי בענישה יהיה הקנס, ללא מאסר בשל הפרתו. לפיכך נקבע, כי הערעור נתקבל במובן זה, שיוטל על המבקש לשלם פיצויים בסכום של 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובנוסף לכך ישלם המבקש קנס בסכום של 40,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. עוד הוסיף וטען המבקש, כי טעה בית-המשפט המחוזי בכך שהטיל על המבקש קנס בסכום של 40,000 ש"ח, אשר מהווה למעשה החמרה בעונשו, וזאת הגם שהמשיבה לא הגישה מטעמה ערעור על קולת העונש.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי בא-כוח המבקש בעצמו ציין בפני בית-המשפט המחוזי, כי ראוי היה לחלק את הסכום של 28,000 ש"ח בגין הנזק שנגרם לחלקים אחרים, לפיצויים ולקנס. משכך, יש לראות באמירה זו, לטענתה, הסכמה דיונית, ואין מקום לעתור כעת לביטול הסכמה זו.

החלטתי לדחות את הבקשה.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

מעבר לדרוש יוער, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, המעשים בהם הורשע המבקש הינם חמורים. שכן, מדובר בגניבות חוזרות ונשנות של דברי דואר בסכומים גבוהים ואף מעילת המבקש כלפי מקום עבודתו וכלפי הציבור. כמו-כן, מפרוטוקול בית-המשפט המחוזי עולה, כי בא-כוחו של המבקש אכן ציין בפני בית-המשפט המחוזי, כי ראוי היה לחלק את הסכום של 28,000 ש"ח של הנזק שנגרם לחלקים אחרים, לפיצויים ולקנס. בנסיבות המקרה דנן, אין כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי.