רע"פ 1035/11 יורם יהודה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 7694-09, 7891/09, 38630-03-10, כבוד הנשיאה ד' ברלינר, והשופטים ת' שפירא ו- ח' ברנר ) מיום 5.1.2011, שבמסגרתו נדחו שלושה ערעורים שהגיש המבקש על שלושה פסקי דין שונים של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 5929/07, כבוד השופט ג' רביד ; ת"פ 5518/03, כבוד השופט ד' רייך-שפירא; ת"פ 6598/05, כבוד השופט ד' שריזלי ).

ת"פ 5929/07

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 25.12.2006, באולם בית המשפט בתל אביב, במהלך שמיעת עדותה של גרושתו של המבקש (להלן: המתלוננת ), איים עליה המבקש בכך שאמר לה: "אם עוד פעם אני אתפוס אותך בחדר לבד את לא תצאי מזה חיה".

ביום 22.6.2009 הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט קבע כי, העובדה שהמבקש אמר בבית המשפט את המיוחס לו היא עובדה מוכחת, שכן האמירה תועדה בפרוטוקול הדיון ואושרה על ידי המבקש בהודעתו במשטרה. עוד קבע בית המשפט, כי מדובר באיום ברור, וזאת בייחוד על רקע הסכסוך הקשה שבין המבקש והמתלוננת. בנוסף, קבע בית המשפט כי המבקש היה מודע לסיטואציה ולתוכן הדברים שהשמיע בבית המשפט. עוד נקבע, כי לא חל במקרה זה סייג לאחריות פלילית של חוסר שליטה, שכן המבקש לא הביא ראיה לכך שהיה נתון באחד מאותם מצבים שעשויים להכניסו לגדרי הסייג. טענתו של המבקש, לפיה עומדת לו ההגנה של "זוטי דברים", נדחתה אף היא. ביום 13.7.2009, הטיל בית המשפט על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן קנס בסך 2,000 ש"ח.

ת"פ 5518/03

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 18.10.2002, אמר המבקש למתלוננת ש"ימלא את מקומו של אלוהים וידאג שאחותה תשב עליה שבעה".

לאחר שכפר המבקש בעבירה המיוחסת לו, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, שבמסגרתו הודה המבקש בעובדות כתב אישום מתוקן שבו נכתב כי אמר למתלוננת: "כי הוא מאחל להן [למתלוננת ואחותה] שיצאו משבעה לשבעה". בהמלצת שירות המבחן הסתיים ההליך ללא הרשעה ובהטלת של"צ. לאחר שביצע המבקש של"צ, הוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, שבו טען, כי לא הודה בעבירה של איומים. ביום 2.5.2007, קבע בית המשפט, כי התיק יוחזר לבית משפט השלום, אשר ידון בכתב האישום המקורי (ע"פ 70985/05). בפסק הדין ציין בית המשפט, כי המבקש עצמו הוא שהציע להחזיר את הדיון לבית משפט השלום.

ביום 15.9.2009 הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט קבע, שבמקרה זה אין משקל ראייתי למחדלי החקירה להם טוען המבקש. במקרה זה קבע בית המשפט, בין היתר, שההחלטה שלא לחקור את בנו הקטין של המבקש הייתה החלטה סבירה בנסיבות העניין. עוד קבע בית המשפט, כי אין בסירובו של בית המשפט לבקשת המבקש לעבור בדיקת פוליגרף והיפנוזה, כדי לפגוע בהגנתו. לבסוף, קבע בית המשפט כי הוא נותן אמון מלא בעדותה של המתלוננת וכי הוא דוחה את עמדת המבקש. לאור זאת, ולאחר שהזהיר עצמו כי מדובר בעדות יחידה, קבע בית המשפט כי אין ספק שהמבקש אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו. בעקבות זאת, הוטל על המבקש עונש של חודשיים מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים וקנס בסך 2,000 ש"ח.

ת"פ 6598/05

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בן זוג, תקיפה בנסיבות מחמירות וכליאת שווא. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 10.4.2004, בעת שהמתלוננת שהתה בגינה המשותפת לה ולמבקש, אחז בה בנה, משכה למרתף דירתו של המבקש ונעל את הדלת. לאחר מכן, תקף המבקש את המתלוננת בכך שאחז בידה, גררה לקומה הראשונה, הושיבה על הרצפה וכרך סביבה את רגליו כך שלא תוכל לזוז. כשהייתה בתנוחה זו, בעט בה בנה, סטר על פניה וירק עליה. בכל אותה העת מנע בעדה המבקש מלנוע ולהתגונן.

לשם השלמת התמונה, יש לציין כי בהסכמת הצדדים הוצא צו שיפוטי שמנע מהמתלוננת להיכנס לביתו של המבקש. עוד יש לציין, כי בית המשפט דחה טענה מקדמית של הגנה מן הצדק שהעלה המבקש, שהתבססה על כך שכנגד בנם של הזוג הוגש כתב אישום בגין המעשים המתוארים לעיל, אך בהסכמת הצדדים בוטל כתב האישום והוטלו על הבן עבודות של"צ.

לגופו של עניין, האמין בית המשפט לגרסתה של המתלוננת, לפיה המבקש כפה עליה לעלות מהמרתף לקומת הכניסה ולשבת על הרצפה, וכן מנע מבעדה להסתלק מהמקום. עוד קבע בית המשפט, כי גרסתה של המתלוננת אושרה בעדויות נוספות. לפיכך, קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לספק סביר, כי המבקש ובנו כלאו את המתלוננת בדירה, וכי המבקש מנע מהמתלוננת לזוז בזמן שבנם תקף אותה באלימות. בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה פעל כדין בשעה שעיכב את המתלוננת, כיוון שחשב שהיא נכנסה לביתו והפרה את הצו השיפוטי האוסר זאת. בית המשפט קבע, כי הוא לא מאמין לטענת המבקש, שנטענה בהקשר זה, לפיה סבר בתום לב שהמתלוננת נתפסה במרתף הבית. עוד קבע בית המשפט, שגם אם סבר המבקש שהמתלוננת התפרצה לביתו, גם אז לא היה מקום להתנהגותו האלימה. לבסוף, קבע בית המשפט, כי הוא רואה במבקש ובבנו כמבצעים בצוותא לצורך הרשעתו של המבקש בעבירת התקיפה. ביום 1.2.2010 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר על תנאיי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של אלימות כנגד הגוף, כנגד בת זוג, לרבות ניסיון; שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת איומים; ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של כליאת שווא; קנס בסך של 1,000 ש"ח; וכן פיצוי למתלוננת בסך של 1,500 ש"ח.

על שלושת פסקי הדין של בית משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דן בהם במאוחד.

ע"פ 38630-03-10 (ערעור על ת"פ 6598/05)

בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש, בקובעו כי "אם אמרנו שאין ממש בערעור זה – אמרנו מעט". בית המשפט קבע כי לא מצא מקום להתערב בקביעת המהימנות של בית משפט השלום, המעוגנת היטב בחומר הראיות שהובא בפניו. עוד קבע בית המשפט, כי לא מצא מקום להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, שלפיה המתלוננת לא הפרה את הצו השיפוטי. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקש, שלפיה עומדת לו ההגנה של טעות במצב דברים שכן הוא סבר בכנות שהמתלוננת נתפסה בשעת פריצה לביתו, ולכן רשאי היה לעכבה. בעניין זה קבע בית המשפט כי מקובלת עליו מסקנתו של בית משפט השלום שלפיה לא האמין למבקש כי אכן כך סבר, זאת בין היתר, על סמך דברים שאמר לחוקרת המשטרה שהגיעה למקום האירוע. בנוסף, ולמעלה מן הצורך, קבע בית המשפט, כי אף אם באמת סבר המבקש כי המתלוננת נכנסה לביתו, עדיין לא הייתה לו סמכות לעכבה, שכן לא היה חשש שהיא תימלט. עוד קבע בית המשפט, כי ממילא לא הייתה למבקש סמכות לגרור את המתלוננת מהמרתף לדירה, שכן במקרה זה לא מדובר בהפעלת כוח במידה סבירה. לבסוף, קבע בית המשפט כי טענותיו של המבקש ביחס למחדלי חקירה של המשטרה, הינן טענות סרק.

ע"פ 7694-09 (ערעור על ת"פ 5929/07)

אף ערעור זה נדחה על ידי בית המשפט, בקובעו כי לא מצא ממש בטענות המבקש. בית המשפט קבע כי האירוע שתואר בכתב האישום, הוא אירוע ברור ומתועד, וכי המילים שאמר המבקש הינן ברורות ולא ניתן להבינן בדרך אחרת, למעט מאשר איום מפורש וברור על חייה של המתלוננת. עוד קבע בית המשפט, כי מסקנתו של בית משפט השלום, שלפיה התקיים אצל המבקש היסוד הנפשי הנדרש, מעוגנת היטב בעובדות ובראיות, ואין מקום להתערב בה. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המבקש, שלפיה מדובר בזוטי דברים.

ע"פ 7891/09 (ערעור על ת"פ 5518/03)

אף ערעור זה נדחה על ידי בית המשפט, בקובעו כי לא מצא בו ממש. בית המשפט דחה את טענת המבקש לסיכון כפול, וכן את כל טענותיו הנוספות.

בית המשפט קבע, כי בכך שהגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי, נפתחה הדלת בפני בית המשפט באשר לכל חזית המריבה, והייתה לו סמכות להחזיר את הדיון לבית משפט השלום שידון בכתב האישום המקורי. עוד קבע בית המשפט, כי הדיון בטענה זו מתייתר, לאור העובדה שהמערער הוא שהציע כי הדיון יוחזר לבית משפט השלום שידון על פי כתב האישום המקורי. בנוסף, דחה בית המשפט את כל טענותיו של המבקש ככל שהן נוגעות לפסק דינו של בית משפט השלום, בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בקביעות המהימנות שנקבעו בו.

מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה טוען המבקש טענות מטענות שונות. לטענתו, בקשתו מעלה שאלות משפטיות שונות, וביניהן, האם יש להחיל את כלל הצפיות לצורך הוכחת היסוד הנפשי הנדרש לביצוע עבירה של איומים; האם צדקה הערכאה הדיונית כשהרשיעה אותו על סמך גרסתה של המתלוננת בלבד; האם רשאי בית משפט בערעור, לבטל הסדר טיעון ולהחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, מבלי שהתבקש לעשות זאת, והאם אין בפעולה זאת משום חשיפתו של המבקש ל"סיכון כפול; האם ניתן היה לכפות עליו להיות נוכח באולם הדיונים, חרף בקשתו המנומקת שלא להיות נוכח על מנת שלא יקלע למצב של חוסר שליטה, והאם במצב זה ניתן היה להרשיעו בעבירה של איומים; והאם לא עומדת לו הגנה מן הצדק לאור מחדלי החקירה שנפלו בחקירת המשטרה וכן לאור ביטול כתב האישום כנגד בנו בע"פ 38630-03-10.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המדינה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה, ככל שהיא נוגעת לע"פ 7694-09 וע"פ 38630-03-10, אינה מעלה טענה בעלת חשיבות כללית כאמור ומתמקדת אך בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה ומטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דינה של הבקשה, ככל שהיא נוגעת לשני ערעורים אלה, להידחות. עיקר טענות המבקש מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים מסוג זה. הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר ברשות ערעור בפני ערכאה שלישית. מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו. בכל הנוגע לע"פ 38630-03-10, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא מצא מקום להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית משפט השלום, אשר היו מבוססים על העדויות שהוצגו בפניו. מסקנה זו מקובלת עלי, ולא מצאתי מקום להתערב בה. בנוסף, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין מקום לקבוע במקרה זה כי יש במחדלי החקירה, במידה והיו כאלו, כדי להשפיע על הרשעתו של המבקש. בכל הנוגע לע"פ 7694-09, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה צדק בית משפט השלום בכך שקבע כי התקיימו במקרה זה היסוד העובדתי והנפשי של עבירת האיומים.

יחד עם זאת, מצאתי לנכון להעביר את הדיון בבקשת המבקש, ככל שהיא נוגעת לע"פ 7891/09 להרכב שלושה.

אשר על כן, לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור, ככל שהיא נוגעת לע"פ 7694-09 וע"פ 38630-03-10 נדחית.