רע"פ 10357/09רחמים עזריה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 6492/09 כבוד השופט מ' לוי ) מיום 18.11.2009 בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר-שבע שלא לבטל גזר דין שניתן בהעדרו ביום 27.5.2009 (עמ"ק 1600/08, כבוד השופט י' אקסלרד ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין עבירת חנייה, וזאת לאחר שביקש להישפט על העבירה האמורה. על פי הנטען בכתב האישום ביום 11.7.07, בשעה 11:46, הוא החנה את רכבו על המדרכה ברחוב הנרייטה סולד 5 בבאר שבע. המבקש זומן לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים וביום הדיון לא הופיע. לאור אי התייצבותו הרשיע אותו בית המשפט בעבירה שיוחסה לו וגזר עליו קנס בסך 1000 ש"ח. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין וביום 16.8.2009 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה מן הטעם כי למבקש לא נגרם עיוות דין וזאת נוכח צילום רכבו, שצירפה המשיבה לתגובתה, ממנו עולה, כי אין למבקש הגנה לפי חוק חניה לנכים. כמו כן, בית המשפט לעניינים מקומיים קיבל את טענת המשיבה, לפיה טעות ברישום מועד הדיון ביומנו של המבקש אינה מהווה עילה לביטול פסק דין שניתן שלא בפניו.

המבקש ערער על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ביום 18.11.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחה הערעור. נקבע כי טעות ברישום הדיון ביומנו של המבקש אינה מהווה הצדקה לביטול פסק דין שניתן בהיעדרו. כמו כן, נקבע כי בבקשה לביטול פסק דין שהגיש המבקש לבית משפט קמא, לא פרש המבקש בפני בית המשפט את טענותיו המהותיות, והסתפק בטענה לקונית כי יש לו "טענות הגנה של ממש". על כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש לא הוכיח כי התקיימו התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993– לא בבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים ולא במסגרת הערעור. בסיכומו של דבר נקבע כי המבקש לא הצליח להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או כי נגרם לו עיוות דין בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ובהחלטה שלו שלא לבטלו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו טעות ברישום מועד הדיון ביומנו מהווה הצדקה לביטול פסק דין בנסיבות דנן. עוד הוא טוען כי בידו טענות מהותיות של ממש המבוססות על הוראות החוק, ועל כן יש לדון בטענות אלו ולא לדחותן על הסף מטעמים טכניים. כמו כן, לטענתו, השארת פסק הדין על כנו גורמת לו לעיוות דין ממשי מכיוון שביכולתו להוכיח שהחנה את רכבו כפי שמתיר לו החוק, ומעבר לכך בעצם ההחלטה שלא לאפשר לו להתגונן ולהוכיח טענותיו על אופן חנייתו, יש פגיעה בו ובציבור הנכים, אשר הוא נמנה עליהם, וזאת מכיוון שמטרתו של החוק הינה לעשות צדק עם ציבור הנכים משוללי חופש התנועה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובהחלטות הערכאות הקודמות שצורפו, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופה דין הבקשה להידחות. לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים לתת פסק דין בהיעדר הנאשם משקף את " האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי " (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהיעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסם עומדים שיקולים מהותיים ביותר. הם נועדו למנוע "מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו" (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 793, 799 (2003) (להלן: פרשת איטליא ). על כן, היעדר התייצבות של אדם מדיון אליו זומן כדין עלולה להוביל לתוצאה כי יורשע בדין ודינו ייגזר, כשם שארע בענייננו. משכך היה, הנטל הוא על המבקש לבטל את פסק הדין להראות כי הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או כי הביטול דרוש כדי למנוע עיוות דין כשם שמורה סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. עמד על כך בית משפט זה:

"נחזור ונזכיר בהקשר זה כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע, ודינו נגזר. על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק-הדין ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון. דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך-הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו . עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש – וזו האפשרות השנייה – שאי-היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל, לדוגמה אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרדא, אולם מבקשתו עולה באופן חד-משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה הוא לא שהה בתוך גבולות המדינה כלל. בנסיבות אלה החלטה שלא לבטל את פסק-הדין תגרום למבקש עיוות דין, שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו" (הדגשה שלי- ס ג'') ( פרשת איטליא , עמ' 803).

בנסיבות העניין אין בטענת המבקש הצדקה לביטולו של פסק הדין. המבקש זומן כדין לדיון, ואין בידו שום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. על כן אין הוא יכול להלין אלא על עצמו (ראו רע"פ 10319/07 פדידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2007)). כמו כן בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין בתמונת רכבו החונה של המבקש, ציין כי נראה שהרכב חונה כולו על המדרכה, ובכך, למעשה, חסם את המעבר החופשי. על כן לא התקיים לפחות אחד מארבעת התנאים המצטברים, שכאמור היה על המבקש להוכיח קיומם, על פי חוק חניה לנכים, כדי שיהא רשאי להחנות רכבו על המדרכה, דהיינו במקום שאין החניה מותרת בו. המבקש לא הציג כל ראיה ממשית לכך שמסקנתו של בית המשפט המחוזי אינה נכונה, ולכן נראה כי במקרה זה לא נגרם לו עיוות דין. אשר על כן לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו המבוסס של בית המשפט המחוזי (ראו רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.10.2009);רע"פ 5149/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.7.2009); רע"פ 4401/09 הרברסט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.7.2009); רע"פ 8101/06 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007); רע"פ 8583/04 אברהים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2004)).

סוף דבר, הבקשה נדחית.