פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
9327/11
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עוז עזרא
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 9.10.11 בע"פ 46092-07-11 שניתן על ידי
כבוד השופטת הבכירה נ' אהד
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ46092-07-11, כבוד השופטת הבכירה נ' אהד ) מיום 9.10.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה, מיום 23.6.2011 (2281-04-11 כבוד השופטת ט' אוסטפלד נאוי ).
נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. ביום 4.5.2011 הורשע המבקש בהעדרו במיוחס לו בכתב האישום. באותו המעמד גזר בית המשפט על המבקש עשרים וארבעה חודשי פסילת רישיון נהיגה; חמישה חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי וקנס בסך 2,500 ש"ח. ביום 23.6.2011 דחה בית המשפט לתעבורה את בקשתו של המבקש לביטול פסק דין שניתן בהעדרו. על החלטתו זו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 9.10.2011 דחה בית המשפט את ערעורו וקבע כי צדק בית המשפט לתעבורה משלא נעתר לבקשתו לביטול פסק הדין. לעניין העונש נקבע כי אין עילה להתערב בו.
מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הורה על ביטול פסק הדין שניתן בעניינו. לטענתו, סיבות מוצדקות הן אשר מנעו ממנו להתייצב לדיון. ביניהן מציין המבקש כי עותק הזימון לדיון שנמסר לו לא היה קריא, וכי בשל מעבר דירה ניירותיו וחפציו היו ארוזים ולא היו בידיו.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והוא לא הצביע על עילה המצדיקה דיון אף בפני ערכאה שלישית.
מעבר לנדרש אוסיף, כי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ) קובע את העבירות והנסיבות בהן יוכל בית המשפט לראות בנאשם הנעדר מדיון בעניינו כמודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ולהרשיעו. אכן, ראוי כי לכל נאשם יינתן יומו בבית המשפט, והזדמנות נאותה להוכיח את חפותו. אולם, אל מול זכות זו ניצב האינטרס בניהול יעיל של ההליכים המשפטיים (ראו: רע"פ 10357/09 עזריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2010), ומניעת מצבים "בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו" ( רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (6) 793, 799 (2003) (להלן: פרשת איטליא ). יחד עם זאת, לנאשם נתונה האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק הדין, אם הדבר נדרש למנוע עיוות דין, או שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו. בפרשת איטליא, נקבע לעניין מהותה של סיבה מוצדקת:
"נחזור ונזכיר בהקשר זה כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע, ודינו נגזר. על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק-הדין ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון. דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך-הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו " (ההדגשה הוספה- ס' ג'') ( פרשת איטליא , עמ' 803).
לאור האמור, ונוכח קביעותיהן של הערכאות הקודמות, איני מוצא כי בידי המבקש הצדקה מספקת לאי התייצבותו לדיון. כן, איני סבור כי יש בהרשעתו של המבקש משום עיוות דין.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ג' בטבת התשע"ב (29.12.2011).
ש ו פ ט