רע"פ 10366/06 ויקטור נחום נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה

ביום 1.4.2004 הוציא מינהל ההנדסה בעיריית נתניה צו הריסה מינהלי להריסת משטח בטון בשטח של כ-38 מ"ר וכן 5 עמודים מעץ בגובה של כ- 2.5 מטר כל אחד כולל קורות מעץ (להלן :

המבנה ) שנבנה לצד מבנה תעשייה ברחוב פנקס 8 בנתניה (להלן: צו ההריסה המינהלי ). מבנה זה נבנה ללא היתר בניה ובאופן בלתי חוקי.

ביום 2.5.2004 החליט בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה כי צו ההריסה יעמוד בתוקפו, אולם ביצועו עוכב לבקשת חברת מ. ויזל בע"מ (להלן: החברה ) ובהסכמת המשיבה למשך 12 חודשים. ביום 5.6.2005 נעתר שוב בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה לבקשתה של החברה לעיכוב נוסף בביצועו של צו ההריסה המינהלי,

ודחה את ביצועו למשך 6 חודשים.

ביום 18.12.2005, בחלוף למעלה מ-20 חודשים מהוצאת צו ההריסה המנהלי, הוגשה בקשה נוספת על ידי החברה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה המנהלי. בבקשה נטען על ידי החברה כי היא אינה מחזיקה עוד בנכס, שכן זה הושכר למבקש ומשכך נדרש זמן נוסף להסדרת הבנייה הבלתי חוקית. ביום 5.2.2006 הורה בית המשפט לעניינים מקומיים על עיכוב ביצוע צו ההריסה למשך 6 חודשים נוספים.

ביום 31.8.2006 שוב הוגשה בקשה דחופה נוספת על ידי החברה להורות על דחיית ביצוע צו הריסה מינהלי שנקבע לאותו יום. לבקשה זו הוגשה תגובה מטעם המשיבה בה התנגדה לארכה מהטעם שהחברה קיבלה די והותר ארכות וכי במשך כל תקופת העיכוב ולא פעלה בשקידה הראויה לקבלת היתר הבניה. ביום 10.9.2006 הוגשה תגובה מצד המבקש בה טען כי הוגשה תוכנית שנדונה ואושרה להפקדה.

בתאריך 18.9.2006 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה (כבוד השופטת א' טלמור ) את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע צו ההריסה. בית המשפט קבע כי מניין 30 הימים לביצוע הצו יחל מיום מתן ההחלטה.

ביום 9.10.2006 הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"א 80233/06) על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 18.9.2006 וכן בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי עד לדיון בערעור (ב"ש 93496/06). ביום 15.10.2006 שלחה המבקשת את תגובתה לערעור, ולפיה הערעור אינו מגלה עילה של ממש ודינו להידחות ולפיכך אין כל עילה להיעתר לבקשה לעיכוב צו ההריסה המינהלי.

ביום 17.10.2006, יום אחד טרם חלוף 30 הימים שנקצבו לביצוע הצו, פנתה המשיבה לבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה בבקשה להאריך לה את המועד לביצוע הצו ב-20 ימים נוספים מן הטעם שתקופת 30 הימים חלה בתקופת חגי תשרי.

בהחלטה מיום 24.10.2006 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת א' טלמור ) את הבקשה להארכת המועד לביצוע צו ההריסה, בנמקו את החלטתו בכך שבינתיים הגיש המבקש ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 18.9.2006 וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה.

במקביל, ביום 25.10.2006 ניתנה החלטה על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אהד ) ולפיה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע צו ההריסה עד לדיון בערעור וההחלטה בו.

לאור שתי ההחלטות האחרונות שהתקבלו בסמיכות זמנים, הגישה המשיבה ביום 26.10.2006 לבית המשפט המחוזי בקשה אותה הגדירה כ"בקשה להבהרה" באשר לתקופת ביצוע צו ההריסה, או לחלופין, בקשה להארכת מועד לביצוע הצו. בבקשה נאמר, כי לאור ההחלטה שניתנה בבית המשפט לעניינים מקומיים ולאור ההחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי לפיה אין עיכוב ביצוע עד לדיון בערעור, מתבקש בית המשפט המחוזי להבהיר כי צו ההריסה ניתן לביצוע בתוך תקופת 30 הימים מיום ההחלטה מיום 25.10.2006 , או לחילופין להורות על הארכת תקופת ביצוע הצו לתקופה של 20 ימים מיום מתן החלטה בבקשה זו.

ביום 4.12.2006 במועד שנקבע לדיון בבקשת המבקש בבית המשפט המחוזי

הודיע המבקש, כי אין צורך לדון בבקשה ובערעור שהגיש, שכן ממילא חלפה התקופה שנקבעה על ידי בית המשפט קמא לביצוע הצו. על כן ביקש המבקש למחוק את בקשתו ואת ערעורו הנזכרים לעיל. באותו היום קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) בהחלטתו, כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים, עת סבר שאין זה מסמכותו לדון בבקשה להארכת מועד לביצוע הצו והורה על בחינת בקשה כאמור, לאחר שתוגש בקשה להארכת מועד על ידי המשיבה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בא-כוח המבקש טוען כי ביום 24.10.2006 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה להארכת מועד צו ההריסה שהגישה המשיבה ביום 17.10.2006, יום אחד טרם חלוף שלושים הימים שנקצבו לביצוע הצו. המבקש מטעים את העובדה, כי המשיבה לא ערערה על ההחלטה מיום 24.10.2006 ולכן מדובר בהחלטה חלוטה. והנה, למרות שלא הוגש כל ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 24.10.2006, מצא בית המשפט המחוזי לנכון לציין, כי החלטת בית המשפט קמא בטעות יסודה וכי על ביהמ"ש קמא לדון בבקשה חוזרת שתוגש לו. משנדחתה בקשת המשיבה להארכת מועד ומשלא הוגש כל ערעור על ההחלטה, יש לראות בהחלטה כסופית וחלוטה המונעת מהמשיבה לחזור ולהעלות את בקשתה פעם נוספת.

על בקשת רשות הערעור השיב בא כוח המשיבה כי בנסיבות העניין, כאשר ביצועו של צו ההריסה המינהלי אשר המשיבה הייתה ערוכה לביצועו החל משנת 2004 נמנע לאורך השנים עקב בקשות חוזרות ונשנות של המבקש, מנוע עתה המבקש מטעמים של תום לב מלהעלות טענות פרוצדוראליות כטענותיו כעת. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה ביום 24.10.2006 את בקשת המשיבה למתן ארכה מאחר שסבר, כי בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בבקשה, משום שבפניו היה תלוי ועומד ערעור אותו הגיש המבקש על ההחלטה שלא ליתן לו צו עיכוב ביצוע נוסף. ביום 25.10.2006 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע הצו עד לדיון בערעור. החלטה זו של בית המשפט המחוזי טומנת בחובה, הלכה למעשה, גושפנקא לביצוע צו ההריסה המינהלי, אלא שלעניין המועד לביצוע הצו נדרשה הבהרה. ואכן, ביום 25.10.2006 פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יתן הבהרה באשר לתקופת ביצוע צו ההריסה ובית המשפט המחוזי לא חרג כלל מסמכותו, עת דן במסגרת הערעור גם בבקשה זו של המשיבה שהוגשה לפתחו, על פי החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים. זאת ועוד, לטענת המשיבה ממילא על פי לשון החוק, כמו גם על פי תכליתו, ניתן להאריך את תקופת שלושים הימים לביצועו של צו ההריסה המינהלי בין במהלך התקופה לביצועו של הצו ובין לאחריה, כך שיש לדחות את טענת המבקש לפיה "חלפה התקופה שנקבעה על ידי בית המשפט לביצוע הצו".

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך, כידוע, נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. המשיבה לא שקטה על שמריה ופעלה ללא שיהוי להבהרת המצב המשפטי שנקלעה אליו: מצד אחד, התקבלה החלטה ביום 24.10.06 על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ולפיה סמכות עיכוב הביצוע נתונה לבית המשפט המחוזי לאור הערעור התלוי בעניין זה לפניו ומצד שני ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי ולפיה אין לעכב את ביצוע צו ההריסה, עד לדיון בערעור. הפיתרון שבחר בית המשפט המחוזי, דהיינו החזרת הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים הוא הפיתרון המתבקש מנסיבות העניין.

זאת ועוד. השאלה אם ניתן להאריך את תוקפו של צו הריסה לאחר שחלף המועד לביצועו כבר הוכרעה ונפסק, כי ניתן להאריך צו הריסה מינהלי גם לאחר 30 הימים הקבועים בחוק לביצועו (ראו רע"פ 351/05 אמירה איוב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם)(2005). לגופו של עניין, בנסיבות המקרה אין ספק כי התנהלות המבקש גובלת בחוסר תום לב, מקום שהמשיבה מסכימה לדחות את ביצוע צו ההריסה מזה שלוש שנים ועתה מבקש הוא לדקדק בקוצו של יוד על מנת לגרום לכך כי ביצוע צו ההריסה למבנה בלתי חוקי לא יבוצע.

מכל מקום, החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 24.10.2006

ניתנה בהתחשב בכך שעל ההחלטה המקורית הוגש ערעור שהיה אז תלוי ועומד ומשכך, ניתן היה להבין את גישתו של בית המשפט שסבר, כי העניין כולו יידון במסגרת הערעור שהגיש המבקש בעצמו. כל תוצאה אחרת תיראה כאבסורד מוחלט מקום שהמבקש פועל במבנה בלתי חוקי אשר הוצא צו הריסה לגביו, ואשר ביצועו נדחה מספר פעמים, וזאת מתוך התחשבות רבה שגילתה המשיבה כלפי המבקש וכלפי החברה. השארת המבנה הבלתי חוקי על כנו תוציא את החוטא נשכר, ותוצאה זו אינה נסבלת.

אשר על כן, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.