רע"פ 10378/09דוד רונן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 7672/09, כבוד השופטת ת' שפירא ) מיום 13.12.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (פ"ל 1137/09, כבוד השופט

ע' נהרי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח תקפה. על פי הנטען בכתב האישום המבקש נהג ברכבו בתאריך 2.11.2008, כשהיה פסול מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 חודשים. הפסילה הוטלה ביום 24.9.2008 (בית המשפט לתעבורה ברמלה תיק 4536/08). דבר הפסילה הודע לו, וביום 28.10.2008 הגיש בקשה לביטול פסק הדין. המבקש לא המתין לקבלת החלטת בית המשפט בבקשתו, ו-4 ימים לאחר מכן נהג, כאמור, ברכבו למרות היותו פסול. לשם השלמת התמונה יצוין, כי בית המשפט לתעבורה ברמלה אכן החליט לבטל את הפסילה, אך זאת רק ביום 16.11.2008. כמו כן נטען בכתב האישום כי המבקש נהג באותו מועד שבו מדובר, כאשר תוקף רישיון הנהיגה שלו פג עוד באוקטובר 2006, ומאז לא חודש.

ביום 13.7.2009 התקיים הדיון בבית המשפט לתעבורה. המבקש הגיע לבית המשפט כשהוא איננו מיוצג. בתחילת הדיון כפר באשמה, ולשאלות הבהרה של בית המשפט לתעבורה, הודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. הוא אומנם טען כי לא ביצע את העבירה, וזאת מכיוון שבית המשפט לתעבורה ברמלה ביטל לאחר מכן את פסק הדין. אולם הוא לא חזר בו מהעובדות שבהן הודה. בית המשפט לתעבורה קבע כי אין כל מקום לקבוע את התיק לשמיעת הוכחות, שהרי המבקש הודה בכל העובדות המבססות את העבירות המיוחסות לו, ועל כן הרשיע אותו. בית המשפט ציין כי לא קיימת מחלוקת כי המבקש נהג ברכבו במועד הנטען בכתב האישום, קרי לפני ההחלטה על ביטול פסק הדין, משכך באותו מועד הפסילה הייתה בתוקפה ואסור היה למבקש לעשות דין עצמי. בית המשפט לתעבורה ציין כי קבלת עמדתו של

המבקש – לפיה לאור ביטול פסק הדין אין לראות במעשיו עבירה – תביא לתוצאה בלתי ראויה בו ניתן להתעלם מפסק דין אשר הוגשה בקשה לבטלו, וזאת עוד לפני שניתנה ההחלטה בבקשה. באותו מועד בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש פסילת רישיון נהיגה למשך שנה; פסילה על תנאי למשך 6 חודשים; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים וקנס בסך 1,800 ש"ח.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת ערעורו טען

כי הורשע בדין מבלי שהוזהר ומבלי שהיה מיוצג. עוד טען, כי הוא הורשע ללא שמיעת הוכחות וזאת למרות שכפר בכתב האישום. ביום 13.12.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין כי המבקש איננו חזר בו מהעובדות כפי שהצהיר עליהן בבית המשפט לתעבורה, דהיינו כי למעשה העובדות בכתב האישום הינן נכונות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש אמנם לא היה מיוצג, אולם עברו התעבורתי מעיד כי הוא בעל ניסיון רב בתיקי תעבורה. הוא הופיע בבית המשפט לתעבורה, אמר את אשר אמר, והוא הורשע כדין, על כן אין מקום להחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה, מפני שגם כיום לא חזר בו המבקש, מהעובדות המקימות את העבירות שיוחסו לו. עוד נקבע כי עצם הגשת בקשה לביטול פסק דין איננה יכולה להתקבל כתירוץ וכסיבה להפרת פסק הדין שעדיין לא בוטל. כל זאת, במיוחד כאשר המבקש לא היה רשאי כלל לנהוג, שכן אין בידו רישיון נהיגה תקף.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו הוא כפר בכתב האישום ובעקבות שאלות הבהרה שהופנו אליו הסיק בית המשפט כי מודה בביצוע העבירות המיוחסות לו. לטענתו שגה בית המשפט המחוזי אשר לא קיבל את טענתו כי הורשע שלא כדין לאחר שאמר מפורשות שלא ביצע את העבירה, וזאת בייחוד לאור העובדה שלא היה מיוצג בדיון על ידי עורך דין. כמו כן הוא טוען כי בית המשפט לתעבורה "חילץ" מפיו הודאה ללא סמכות, שכן השאלות שהופנו כליו חורגות ממסגרת שאלות ההבהרה המותרות. על כן הוא טוען כי נפגעו זכויותיו החוקתיות ויש לאפשר לו לנהל משפט בו יוכיח את חפותו. לחילופין הוא מבקש שעונש הפסילה לא יחול על רכב מסחרי וזאת על מנת שיוכל להמשיך לעבוד ולפרנס את משפחתו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובהחלטות הערכאות הקודמות שצורפו, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. מהוראות סעיפים 152(א), 154 ו-156 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 , ניתן ללמוד כי תשובתו של הנאשם לכתב האישום מתמקדת בעובדות המפורטות בכתב האישום. כלומר הנאשם יכול שלא להשיב לכתב האישום או שהוא יכול להודות בעובדות או לכפור בעובדות . אם הודה הנאשם בעובדות הם יהיו תקפות ומוכחות לגביו, כל עוד הנאשם לא חזר בו מן ההודיה לפי סעיף 153. רק אם לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו תביא התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה. עינינו הרואות כי המוטיב המרכזי הינן העובדות , ואין הנאשם צריך להגיב או להודות בכל עניין אחר מלבד העובדות המיוחסות לו בכתב האישום. כך לדוגמא אין הנאשם צריך להתייחס לסעיפי חוק, ואין הוא צריך לומר האם הוא מודה "באשמה" או לאו. לאחר שהנאשם משיב לעובדות של כתב האישום, עובר מרכז הכובד אל בית המשפט, אשר צריך להחליט האם הודיית הנאשם בעובדות או בחלקן מקימות את היסודות הנדרשים להרשעה בעבירה שכן "השאלה אם יש בעובדות בסיס לאשמה- היא שאלה של חוק, וזו שוב אינה נתונה להכרעת הנאשם אלא להכרעתו של בית המשפט בלבד" (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני א 1364 (2009)). עמד על כך בית משפט זה:

"סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע, כי בעקבות הקראתו של כתב האישום, תשובתו של נאשם תתייחס לעובדות הנטענות נגדו בלבד ולא לסוגיות משפטיות , והרי מי כמו הנאשם יודע אם יש ממש בעובדות אלו או שמא הן מופרכות כולן או בחלקן" (הדגה שלי ס' ג'') (מ"ח 4753/04 ברק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.2004) (להלן: פרשת ברק ))

במקרה הנדון אומנם טען המבקש כי לא ביצע את העבירה, אולם לא זו השאלה שעומדת לפתחו. השאלה היא האם הוא מודה בעובדות הנטענות בכתב האישום. מפרוטוקול הדיון בבית המשפט לתעבורה וכן מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללמוד כי המבקש מודה בעובדות כתב האישום, ועיקר טענתו הינה נפקות ביטולו של פסק הדין. על כן, בצדק נדחה ערעורו. כאמור, הפירוש של העובדות והעברתן לעולם המשפט זהו תפקידו של בית המשפט. מדבריו של הנאשם עולה בבירור כי העובדות בהן הודה מקימות את היסודות להרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. כמו כן העובדות אשר יוחסו לו היו פשוטות בתכלית, לאמור, האם נסע ברכבו ביום 2.11.2008, והאם היה מודע לכך שביום 24.9.2008 ניתן כנגדו פסק דין הפוסל אותו מלהחזיק רישיון נהיגה. "כדי להשיב על עובדות פשוטות מסוג זה לא נדרשים הבריות לקבל יעוץ משפטי, ומכל מקום החלטה שלא להיעזר בסנגור היתה של בקש עצמו, ומה לו כי ילין עתה על התביעה או על בית המשפט?" (פרשת ברק, פס' 5 לפסק הדין). כאמור הוא הודה בעובדות אלו וגם בהמשך לא חזר מהודאה זו, על כן לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו המבוסס של בית המשפט המחוזי (ראו רע"פ 7017/97 פובזנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.1997)).

יתר על כן, יש לראות בחומרה יתרה את התנהגותו של המבקש אשר הגיש בקשה לביטול פסק הדין, אולם עד לקבלת ההחלטה בבקשתו החליט לעשות דין לעצמו ורמס ברגל גסה את פסק הדין שעמד כנגדו באותו מועד. לא ניתן להשלים עם התנהגות חמורה זו המלמדת על זלזול בוטה בשלטון החוק ובצווים שיפוטיים.

סוף דבר, הבקשה נדחית.