רע"פ 10393/03 גזמאוי מוחמד נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים: ח' פיזם, א' רזי וש' שטמר ) ב ע"פ 3374/03 מיום 20.10.03, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (ת"פ 2804/02) מיום 21.5.03.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בשתי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, וגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, תוך שהוא מפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, לתקופה של 3 שנות מאסר, באופן חופף.

טענתו העיקרית של המבקש הינה כי יש לראות בשני מעשי התקיפה בהם הורשע כעבירה נוספת אחת לצורך הארכת המאסר המותנה, בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז–1977.

לאחר שעיינתי בטענות המבקש ובתגובת המדינה להן, נחה דעתי כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, שכן היא איננה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123). המדובר בהרשעה בשתי עבירות נפרדות על ציר הזמן, שיש לראות בכל אחת מהן "עבירה נוספת" ולא חלק מאירוע פלילי אחד, ולפיכך אין לבית המשפט שיקול דעת באשר להפעלת עונש המאסר על-תנאי. אוסיף עוד כי כפי שציינה ערכאת הערעור בפסק-דינה, הטענה כי הפעלת עונש המאסר על-תנאי הממושך מכבידה על המבקש מעבר למידה הראויה וכי יש להתחשב במצבו הנפשי היא ענין הנתון לשיקולי החסד של מוסד החנינה.

אשר על-כן, דין הבקשה לרשות ערעור והבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.