רע"פ 6857/07 שע"מ מהנדסים ואדריכלים חברה בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

מבקש 2 שימש מנהלה הפעיל של מבקשת 1, חברה פרטית אשר עסקה בתכנון ופיקוח על בנייה. בית-משפט השלום באשדוד הרשיע את השניים, על-פי הודאתו של המבקש, בחמש עבירות של אי הגשת דו"חות תקופתיים, והגשת דו"חות תקופתיים בלא צירוף מלוא התשלום הנובע מהם, לפי סעיפים

117(א)(6) בצירוף עם סעיף 67 וסעיף 19 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, ותקנה 23(ב)(1) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976. עובר לגזירת-הדין הסיר המבקש את מחדליו, ועובדה זו שימשה את בית-משפט השלום כנסיבה מקלה עת גזר לו את עונשו: ששה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, ריצוי בחופף של מאסר על תנאי שעמד לחובתו בגין הרשעה קודמת, ותשלום קנס בסך 30,000 ש"ח. על המבקשת הוטל קנס בסך 10,000 ש"ח.

2.המבקשים ערערו על גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. המבקש חזר וטען כי סילק את המחדל, וכן כי ראוי היה לראות את כלל העבירות בהן הורשע כנובעות ממסכת עובדתית זהה, באופן שאפשר לבית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 56(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולהאריך את עונש המאסר המותנה תחת גזירתו של מאסר ממש.

3.

ערכאת הערעור דחתה טענה זו. נקבע, בהסתמך על ההלכה הפסוקה, כי אין חשיבות למערכת הנסיבות בגדרה בוצעו העבירות או לעובדה כי כולן נכללו בכתב אישום אחד. אלו הן חמש עבירות נפרדות, שאינן מאפשרות את הארכתה של תקופת התנאי, ואף אינן מצדיקות לעשות כן. עם זאת, נוכח נסיבותיו האישיות של המבקש והעובדה שפעל לתיקון המחדל, נקבע כי הקנס שהוטל עליו יועמד על 10,000 ש"ח בלבד וזה שהוטל על המבקשת יופחת ל-5,000 ש"ח.

4.עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-הדין, ובפיהם אותן טענות ששימשו אותם בערעור לפני בית-המשפט המחוזי. זו הפעם תומכים הם עמדתם בפסק-הדין שניתן בע"פ 264/83 עזרא שירי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד לט(2) 380 (1985), ובו נקבע כי כאשר אותה התנהגות משכללת מספר עבירות, יש לראותן כעבירה אחת נוספת, באופן המצדיק את הארכתה של תקופת התנאי. זאת, כך נטען, בפרט ככל שמ דובר במי שטרם זכה להארכה קודמת של תקופה זו. עוד נטען, כי העונש שהוטל על המבקש חמור הוא יתר על המידה, שכן בתי-משפט קמא לא התחשבו בקשיים הכלכליים אליהם נקלע שלא באשמתו, ואשר לא אפשרו לו לשלם את שכרו של רואה חשבון לשם הגשת הדו"חות.

5.דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות לערער. ההלכה הנוהגת היא, כי חומרת העונש לבדה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין אין מקום להיעתר לבקשה. על-פי סעיף 55 לחוק העונשין, מי שנדון למאסר על תנאי, יופעל המאסר עם הרשעתו בעבירה נוספת. סעיף 56(א) לחוק קובע חריג לכלל זה, וזו לשונו:

הארכת תקופת התנאי

בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי.

בע"פ 264/83 שירי הנ"ל

אכן נקבע, כי מעשים שונים בעלי קשר פנימי מהותי הדוק המהווים פרשה אחת, יש לראותם כעבירה נוספת אחת לעניין הארכת התנאי. אולם, לא אלה היו פני הדברים במקרה שבפני. בית-משפט קמא קבע, כממצא שבעובדה אשר בו לא אתערב, כי מעשיו של המבקש לא גיבשו אירוע פלילי אחד אלא חמש עבירות נפרדות אשר בוצעו לאורך מספר שנים, ועל כן יש לראות כל אחת מהן עבירה העומדת לעצמה. לפיכך, לא חל החריג שבסעיף 56(א) לחוק העונשין (השוו לרע"פ 10393/03 גזמאוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.1.04). באשר לנסיבות המקלות אותן מנה המבקש – והכוונה להסרת המחדל, ולקשייו הכלכליים – הרי באלו ממילא התחשבו ערכאות קמא בגוזרן למבקש את עונשו.

מטעמים אלה החלטתי לדחות את הבקשה, וממילא גם את העתירה לעיכוב ביצועו של העונש.