רע"פ 10424/06אבראהים לודוויה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-המשפט לתעבורה בירושלים כתב אישום (פ"ל 641/04), המייחס לו עבירה של נהיגה בפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 וכן נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 12.4.04 נהג המבקש ברכב בירושלים, למרות שנאסר עליו לנהוג, שכן ביום 27.9.99 גזר בית-המשפט לתעבורה בירושלים על המבקש (בתיק 19008/97) עונש פסילה. המבקש לא הפקיד את רישיונו, כך שהפסילה עמדה בתוקף ביום 12.4.04. יש לציין, כי המבקש ערער על גזר-הדין של בית-המשפט לתעבורה (בתיק 19008/97), אולם הוא חזר בו והערעור נמחק. בנוסף, בחודש אוקטובר 2003 הגיש המבקש בקשה לחישוב הפסילה בתיק 19008/97 והחלטה שנתקבלה הורתה לו להמציא אישור ממשרד הרישוי, אך הוא לא עשה כן.

בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופט י' ריבלין) הרשיע, ביום 23.4.06, את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו חמישה חודשי מאסר וכן הפעיל מאסר מותנה מצטבר, כך שבסך-הכל נגזרו על המבקש שישה חודשי מאסר בפועל. כן הושתו על המבקש מאסר בן 40 יום על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יבצע עבירה של נהיגה בזמן פסילה או ללא רישיון נהיגה תקף מעל שנה; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנה; שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 1,500 ש"ח.

יש לציין, כי בבואו לגזור את דינו של המבקש, ציין בית-המשפט לתעבורה, כי בתיק קודם טען המבקש, כי "זו פעם אחרונה, זה לא יקרה יותר אני לא רוצה לנהוג יותר" ולמרות זאת שב ועבד עבירה זהה. עוד צוין, כי "הנאשם מחזיק רישיון נהיגה מ- 93, לחובתו 60 הרשעות, חמש מהן בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה. יש לומר כי לא זכור לי מקרה בו לנאשם חמש עבירות של נהיגה בזמן פסילה. יש גם להוסיף ולאמר כי הנאשם נהג בתיק שלפני כאשר מרחף על ראשו עונש של מאסר על תנאי".

לאחר מתן הכרעת הדין, ביקש המבקש מבית-המשפט לתעבורה לבטלה, בהציגו מסמך, הנחזה להיות העתק של רישיון זמני מיום 23.12.03 בתוקף עד 22.5.04 (להלן: הרישיון

הזמני ). בקשתו של המבקש נדחתה.

על פסק-הדין של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 30291/06).

בעת הדיון, כשנתבקש המבקש להציג את הרישיון הזמני המקורי, טען בא-כוח המבקש, כי המסמך נגנב וביקש שהות, כדי להמציא מסמך המאמת את הרישיון הזמני. עקב כך, הצהירו הצדדים, כי "מוסכם עלינו כי פסק הדין ישלח אלינו בדואר". בית-המשפט הורה לבא-כוח המבקש להמציא, בתוך 14 יום, את המסמך המאמת ולמשיבה להביע את עמדתה בכתב לאחר קבלת המסמך.

או-אז, ביום 14.8.06, הגיש המבקש בקשה לדחיית המועד להגשת המסמך המאמת, בנימוק שממשרד הרישוי "נמסר לו כי האישור הנדרש יתקבל על ידי אותו פקיד אשר הוציא את הרישיון הזמני, אך אותו פקיד נמצא בחופשה ויחזור לקראת סופה"ש. בנסיבות העניין נבצר מהמבקש להמציא את האישור המבוקש במועד שנקבע".

ביום 27.8.06 הציג המבקש לבית-המשפט המחוזי מסמך, הנחזה להיות אישור של משרד התחבורה מיום 6.8.06, לפיו המבקש קיבל רישיון נהיגה זמני מיום 23.12.03 עד ליום 22.5.04 (להלן: מסמך

ההגנה ). בתגובת המשיבה מיום 29.8.06, צוין, כי בא-כוח המשיבה ערכה בירור במשרד הרישוי, ממנו עלה, כי בתקופה הרלוואנטית לכתב האישום, ביום 12.4.04, לא היה בידי המבקש רישיון נהיגה זמני. בא-כוח המשיבה צירפה לתגובתה מסמך ממשרד הרישוי מיום 28.8.05, לפיו רישיון הנהיגה הזמני, אשר הונפק למבקש, נגע למועדים 8.2.05 ועד 8.8.05 (להלן: מסמך

התביעה ) ולא למועדים שצוינו במסמך ההגנה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ע' חבש ) דחה, ביום 6.9.06, את הערעור בקובעו, בין היתר, כי המבקש לא אחז ברישיון בתוקף ביום 12.4.04. וכך קבע בית-המשפט המחוזי בפסק-הדין:

"עיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, מיום 23.4.06 – במסגרתו ניתן גם פסק הדין – מגלה, כי ב"כ הנאשם אישר דבר הנפקתו של רישיון זמני למערער בין יום ה- 8.2.05 לבין יום ה- 8.8.05, ולא נמצא אז כל זכר לטענותיו בפניי, כי הונפק למערער רישיון זמני בתקופה שבין דצמבר 2003 לחודש מאי 2004 – התקופה הרלבנטית לענייננו. עוד יצוין, כי התקופה שבין פברואר לאוגוסט 2005 – במהלכה ניתן למערער רישיון זמני, כדברי בא כוחו, אינה נזכרת בתעודה אשר הציג בפניי ב"כ המערער."

ובהמשך –

"... לאור אישורו של ב"כ המערער, בבית משפט קמא, כי רישיון נהיגה זמני הונפק במהלך שנת 2005 כאמור, וכן לאור העובדה, שלא הוצג כלל בבית משפט קמא רישיון זמני, הרלבנטי לתקופה הקבועה בכתב האישום, הריני מעדיף לקבל האמור בתעודה אשר הוגשה על ידי ב"כ המשיבה, ולקבוע, כי ביום 12.4.04 נהג המערער ללא רישיון כדין."

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת בא-כוח המבקש, ביום 12.4.04 החזיק ברישיון נהיגה זמני בתוקף. לטעמו, היה על בית-המשפט המחוזי לברר טענה זו באמצעות הזמנת הצדדים לדיון נוסף, לאחר שהוגשו מסמכי ההגנה והתביעה. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקש, כי ממסמך התביעה עולה, שמשרד הרישוי הנפיק לו רישיון זמני ביום 8.2.05, למרות שאותה עת היה פסול מנהיגה. מכאן לטענתו, הפסילה בגינה עמד הוא לדין אינה צריכה לבוא בחשבון לעניין הכרעת הדין. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת

חניון חיפה .

יתרה מכך, טענות המבקש מכוונות בעיקרן כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור. כך, למשל, נקבע בע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 625, בעמ' 632-631:

"כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, וקל וחומר במימצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים ונדירים, ורק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת".

ובהמשך –

"תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את רשעתו; תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק-הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם "כשר" הוא או "פסול", ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של עניין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו סבורה היא כי התוצאה שאליה הייתה מגיעה לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהייתה אחרת".

במקרה שלפנינו, טענותיו של המבקש נדונו על-ידי הערכאות הקודמות ונדחו באופן מנומק וברור. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל עילה להתערבותו של בית-משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקש טוען, כאמור, כי החזיק ברישיון נהיגה בתוקף ביום 12.4.04. ברם, אין בידי לקבל טענה זו, שכן מבדיקה נוספת שביצע בא-כוח המשיבה במשרד הרישוי עולה, כי המבקש לא החזיק ברישיון נהיגה בתוקף ביום העבירה ורישיון הנהיגה הזמני שהונפק לו התייחס לתאריכים 8.2.05 ועד 8.8.05.

יתרה מכך. אף קביעתו של בית-המשפט המחוזי – לפיה "מסמך ההגנה", המתיימר לתמוך באותנטיות ה"רישיון הזמני", לא יכול לסייע למבקש – בדין יסודה. שכן, המשיבה המציאה מסמך ממשרד הרישוי, הוא מסמך התביעה, הסותר את מסמך ההגנה. כמו-כן, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, הצהרת בא-כוח המבקש בבית-המשפט לתעבורה, לפיה הונפק לו רישיון זמני מיום 8.2.05 ועד ליום 8.8.05, תואמת דווקא את התאריכים המופיעים במסמך התביעה. כך גם, במסמך ההגנה לא נזכר כלל רישיון זמני משנת 2005. לפיכך נראה, כי בצדק העדיף בית-המשפט המחוזי להסתמך על מסמך התביעה, ממנו עולה, כי המבקש לא החזיק ברישיון ביום העבירה. עוד יש להוסיף ולציין, כי כאמור, בחודש אוקטובר 2003 הגיש המבקש בקשה לחישוב הפסילה בתיק 19008/97 ובחודש ינואר 2004 הורה לו בית-המשפט לתעבורה להציג אישור ממשרד הרישוי. ברם, המבקש לא עשה כן. נראה, כי לוּ אכן היה בידי המבקש רישיון זמני, שהונפק ביום 23.12.03, כאמור במסמך ההגנה, לא ברור מדוע המבקש לא הציגו בפני בית-המשפט לתעבורה בינואר 2004.

מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את טענת המבקש, לפיה המבקש החזיק ברישיון בתוקף ביום 24.1.04 ומשכך נראה, כי בצדק החליט בית-המשפט המחוזי להעדיף את מסמך התביעה על פני מסמך ההגנה.

אף דין טענות המבקש לעניין העונש שהוטל עליו להידחות. למבקש עבר תעבורתי נכבד, הכולל הרשעות רבות ובהן מספר עבירות של נהיגה בפסילה, תקופת מאסר ומאסר על תנאי. עם זאת, עברו התעבורתי של המבקש וכן המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו, לא הרתיעו אותו מלשוב ולנהוג בזמן פסילה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל מקום להתערבותו של בית-משפט זה.

מעבר לדרוש יוער, כי אף בטענות האחרות שמעלה המבקש בבקשתו, לא מצאתי כל ממש.

על בתי המשפט להילחם בתופעה המסוכנת של נהגים, שהגם שנאסר עליהם לנהוג בעקבות ביצוע עבירה, מזלזלים הם בצווי בית-המשפט וחוזרים לאחוז בהגה תוך סיכון חיי אדם.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.