רע"פ 10428/07 חב' אבן סלע בע"מ נ. מדינת ישראל - משרד התעשייה ,המסחר והתעסו

ענייננו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום

15.10.2007 (עפ"א 60/06), בו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטת בית הדין האזורי לעבודה מיום 12.11.2006 (בש"א 8414/06 ובש"א 9449/06).

ביום 16.12.2004, הושתו על המבקשת קנסות מנהליים בסך 100,000 ש"ח בהתאם לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: חוק העבירות המנהליות ), בגין עבירות העסקת עובדים זרים שלא כדין, לפי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים ).

ביום 26.12.2004 נשלחה הודעת הקנס

בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לכתובתה של המבקשת כפי רישומה המעודכן ברשם החברות באותה העת – מושב שדה חמד 43. הודעת הקנס הוחזרה למשרדי המשיבה, תוך ציון המילים "לא נדרש".

ביום 15.6.2006, נתקבלה במסירה ידנית באמצעות שליח, במקום עסקה של המבקשת, המצוי באזור התעשייה עשרת, הודעה מאת המרכז לגביית קנסות בדבר דרישה נוספת לתשלום חוב העומד על 115,000 ש"ח. בעקבות הודעה זו פנתה המבקשת למרכז לגביית קנסות לבירור פשר החוב, כאשר לטענתה, במועד זה למדה לראשונה על דבר הקנס שהושת עליה.

אחר זאת, פנתה המבקשת למשיבה ביום 25.6.2006 בבקשה לביטול הקנס המנהלי אשר הושת עליה. ביום 22.8.2006, נתקבלה אצל המבקשת הודעת דחייה מטעם המשיבה, בנימוק כי המועד להגשת הבקשה לביטול הקנס חלף וכי לא מתקיימות בעניינה העילות הקבועות בחוק העבירות המנהליות לקיום דיון בבקשה לביטול קנס שהוגשה באיחור.

על החלטה זו, הגישה המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה תל-אביב-יפו ביום 20.9.2006 בקשה להישפט ולחילופין להארכת מועד להגשת בקשה להישפט מכוח סעיף 13 לחוק העבירות המנהליות.

בית הדין האזורי לעבודה (כבוד השופט ש' טננבוים ) קיבל ביום 12.11.2006 את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ומבלי שנערך דיון בנוכחותם. בית הדין האזורי לעבודה התבסס בהחלטתו על ההלכה, לפיה ככלל אין להיעתר לבקשות להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, אלא במקרים חריגים, בהם קיימת סיבה סבירה – הצדק ראוי להגשת הבקשה באיחור או קיים טעם מוצדק אשר בגינו יש לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. בנסיבות הענין, קבע בית הדין האזורי לעבודה, כי מתקיימת סיבה סבירה להגשת הבקשה באיחור. זאת מאחר שלגישתו, אין ספק כי על אף שההודעה על השתת הקנס נשלחה למשרדה הרשום של המבקשת, לא הגיעה היא לידיעת המבקשת. עוד קבע בית הדין האזורי כי היה על המשיבה למסור את הודעת הקנס למבקשת במסירה ידנית למשרדה באזור התעשיה עשרת, כפי שהדבר נעשה לענין הדרישה הנוספת לתשלום החוב.

על החלטה זו, ערערה המשיבה לבית הדין הארצי לעבודה (עפ"א 60/06).

בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופטים

ע' רבינוביץ , ש' צור ו ר' רוזנפלד ) קיבל את ערעור המשיבה ודחה את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. בפסק דינו מיום 15.10.2007 קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי טעה בית הדין האזורי לעבודה בקובעו כי על המשיבה היה למסור את הודעות הקנס למבקשת במסירה ידנית למשרדה באזור התעשייה עשרת, אשר אינו מהווה את משרדה הרשום. בית הדין הארצי לעבודה הפנה לסעיף 35 לחוק העבירות המנהליות ותקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"-ו1986 (להלן: תקנות העבירות המנהליות ), לפיהן מסירה לתאגיד תהא במשרדו הרשום. בנסיבות הענין, אחר שהודעת הקנס נשלחה למשרדה הרשום של המבקשת ולא נדרשה על ידה, יש לראות במסירה זו המצאה כדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה שבה המבקשת על טענותיה ומבקשת כי יוארך המועד להגשת הבקשה להישפט. המבקשת טוענת כי לא עברה את העבירה המיוחסת לה וכי התקיימו בעניינה התנאים שנקבעו בפסיקה כמצדיקים מתן הארכת מועד להגשת בקשה להישפט. כן טוענת המבקשת כי יש מקום להחזיר את הדיון בעניינה לבית הדין האזורי לעבודה, לאור העובדה כי פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה התקבל מבלי שנערך דיון בנוכחות הצדדים ומבלי שהתאפשר למבקשת לחקור עדים. באופן זה נמנעה הכרעה בטענותיה העובדתיות של המבקשת.

מנגד, טוענת המשיבה כי לא מתקיימים בעניינה של המבקשת הטעמים המצדיקים מתן רשות ערעור בהתאם להלכת חניון חיפה. זאת מאחר ואין המ דובר בענין בעל חשיבות משפטית החורג מעניינם הפרטני של הצדדים. לגופו של ענין טוענת המשיבה כי בנסיבות הענין אף לא מתקיימים הטעמים אשר נקבעו בפסיקה כמצדיקים מתן ארכה להגשת בקשה להישפט. עוד טוענת המשיבה כי לא נפל פגם בהחלטת בית הדין האזורי לעבודה שלא לערוך דיון בנוכחות הצדדים, וכי ספק אם היה בחקירת עדים כדי לשנות מהחלטת בית הדין האזורי לעבודה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינה של המבקשת נדון כבר בשתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, המבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין. מקורו של האיחור בהגשת הבקשה נעוץ היה בהתנהגות המבקשת עצמה, אשר לא דאגה לעדכון כתובת משרדה הרשום, ואין לראות בטעם זה משום טעם סביר המצדיק ליתן הארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

יתרה מכך, בהתאם להוראת סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות והוראת תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, המצאת הודעת קנס בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לכתובת משרדו הרשום של תאגיד מהווה המצאה כדין. אין חולק כי במועד המצאת הודעת הקנס, כתובת משרדה הרשום של המבקשת, כפי שהיתה מעודכנת אצל רשם החברות, היא הכתובת במושב שדה חמד 43. עוד אין חולק כי הודעת הקנס נשלחה בדואר רשום בצירוף אישור מסירה לכתובת זו.

אף טענתה של המבקשת לענין העדר קיום דיון בנוכחות הצדדים במסגרת ההליכים שהתקיימו בפני בית הדין האזורי לעבודה אין בה כדי להועיל. כאמור לעיל, החלטת בית הדין הארצי לעבודה הושתתה על שני אדנים: ראשית, קביעת בית הדין הארצי לעבודה, כי די בשליחת ההודעה על השתת הקנס בדואר רשום למשרדו הרשום של תאגיד כדי להוות המצאה כדין; ושנית, כי העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת הן כי באופן זה הומצאה הודעת הקנס בעניינה של המבקשת וכי המבקשת לא דאגה לשינוי כתובת משרדה הרשום. בנסיבות אלו, הרי שלא היה בקיום דיון בבית הדין האזורי לעבודה בנוכחות הצדדים כדי לשנות ממסקנת בית הדין הארצי לעבודה, לפיה לא התקיים בעניינה של המבקשת טעם סביר המצדיק ליתן הארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות.